חצי שנה לאחר הפינוי, טבריה הפכה ל"מיני ישראל" גרסת הגליל העליון

חצי שנה לאחר הפינוי, טבריה הפכה ל"מיני ישראל" גרסת הגליל העליון

בשבוע אחד באוקטובר 2023 התווספו לעיר שבה 51 אלף תושבים כ-12 אלף מפונים משכבות סוציו־אקנומיות מגוונות. "בהתחלה היתה תקופת הסתגלות והיה קצת קשה", אומר המנכ"ל של אחד מבית המלון בעיר, "אבל נהיינו משפחה, מצדי הם יכולים להישאר פה אפילו שנתיים"

April 19th, 06AM April 19th, 11AM

ברחבה שליד מלון לאונרדו בכניסה הצפונית לטבריה, ישבו באחד מימות השבוע כמה נשים בשמש, כשעובר אורח ביקש את עזרתן באיתור אחד המפונים ששוהה שם. הנשים, מפונות בעצמן, שאלו לשם האדם שהוא מחפש, אבל השם לא אמר להן דבר. "רגע", שאלה אחת מהן, "מאיפה הוא?" למשמע התשובה, מושב דוב"ב, אורו פניה. "אהה, יש שלושה בתי מלון לאונרדו", הסבירה. "דוב"ב נמצאים בלאונרדו קלאב. כאן זה בעיקר קריית שמונה". המרחק בין קריית שמונה לדוב"ב הוא כ-50 ק"מ, אבל מאז פינוי הגליל העליון המרחקים הצטמצמו. האישה הצביעה בכיוון הנכון ואמרה, "אתה יכול גם ללכת לשם, זה כמה דקות ברגל".

חצי שנה לאחר פינוי יישובי הצפון, טבריה היא מעין "מיני ישראל", גרסת הגליל העליון. אבל שלא כמו באתר התיירות בלטרון, כאן מדובר בבני אדם – הריכוז הגדול ביותר בישראל של מפונים מהצפון, שבאו לטבריה ולסביבותיה בין היתר בשל הקרבה היחסית למקומות העבודה ולבתים שנשארו מאחור. לאורך כ-7.5 הקילומטרים של חופי העיר הנושקת לכנרת, בתי המלון מאוכלסים בתושבים מרחבי הגליל הנטוש – מקיבוץ ראש הנקרה שבגליל המערבי ועד למושבה מטולה שבאצבע הגליל, מרחק 85 ק"מ ממנו.

לדברי חן אופיר, העומדת בראש מינהלת המפונים בעיריית טבריה, המכונה כאן "ראש העיר של המפונים", בשבוע אחד באוקטובר 2023 התווספו לעיר שבה 51 אלף תושבים, כ-12 אלף מפונים. "התושבים החדשים", כלשונה, התאכסנו תחילה בבתי המלון בעיר, אבל עם התארכות זמן הפינוי, רבים עברו לדירות שכורות בעיר ובסביבתה.

"הרבה משפחות צעירות העדיפו להישאר באזור כי הילדים כבר השתלבו במערכת החינוך שלנו ובבית הספר שהקמנו עבור המפונים עם משרד החינוך, וההורים לא רצו לטלטל אותם שוב לסביבה חדשה", היא אומרת. "היום נשארו במלונות כ-7,000 מפונים ועוד כ-3,000 בדירות שכורות. המון מפונים אומרים שהם לא רוצים לעזוב את המלון כי הוא הפך לקהילה שלהם".

ניסוי חברתי שלא חווינו מעולם

ביום שני השבוע התכנסו עובדי מלונות לאונרדו פלאזה וקלאב מרשת פתאל, להרמת כוסית לרגל חג הפסח. זו מסורת שנתית, אבל הפעם משהו היה אחר: בפעם הראשונה הצטרפו למעמד גם אורחי המלון, מפוני קריית שמונה, אביבים, דוב"ב, אדמית, חניתה, בצת וראש הנקרה – שהפכו עם הזמן לדיירים קבועים. על המסך הוקרן סרטון קצר שסיכם את ששת החודשים האחרונים – תקופה שאיש עדיין אינו יודע מתי ואיך היא תיגמר, ובכל זאת ברור לכולם כבר עכשיו שהיא בעלת חשיבות היסטורית.

"הגענו לכאן ממקומות שונים, אבל הפכנו לקהילה אחת גדולה ומגובשת ונוצרו פה חברויות מדהימות", אומרת יפעת ליפשיץ, תושבת בוסתן הגליל שליד עכו ורכזת קהילת המועצה האזורית מטה אשר במלון, שעברה להתגורר בו עם קהילת המפונים על אף שהמושב שלה לא פונה. "אנשים לא מבינים, אבל חצי שנה 24/7 ביחד במלון, זה כמו עשר שנים בחיים רגילים, אולי יותר. את דנה", היא מוסיפה, מסמנת בראשה אל החברה שעומדת לידה, "אני מכירה רק כמה חודשים, אבל אני מרגישה כאילו אנחנו מכירות שנים".

דנה כהן, תושבת קריית שמונה ורכזת הנוער במלון, מהנהנת בחיוך. "יפעת רואה אותי בבוקר ובלי שאני מדברת היא כבר יודעת ישר איך אני מרגישה. הפכנו כולנו להיות כמו משפחה. אפילו הכביסה הפכה לאירוע חברתי: בערב כולנו קובעות שעה ויורדות יחד. אנחנו שומרות אחת על הילדים של השנייה. עכשיו, למשל, אחת הנערות עוזבת את החבורה והקושי אדיר כי היא רוצה להישאר. אמא שלה שאלה אותי מה עושים וסיכמנו שהיא תישאר איתנו קצת. יש גם נערה שעזבה עם המשפחה שלה לכרמיאל, אבל אמא שלה מביאה אותה לכאן לביקורים פעמיים בשבוע".

מפונה ממושב אביבים השוהה באחד המלונות הסמוכים מתארת את המציאות החדשה של המפונים כ"ניסוי חברתי שלא חווינו מעולם במדינה. הקהילות שלנו התפרקו והתפזרו בכל הארץ, ובלי ששמנו לב ובאופן הכי טבעי נבנו במלונות קהילות חדשות ואפילו מגובשות יותר", היא אומרת. "אנחנו כל היום ביחד ונוצרה מעין חממה של שותפי גורל, שמחזקת את החוסן הנפשי שלנו, אבל השאלה הגדולה היא מה יהיה ביום שאחרי האישי של כל אחד מאיתנו".

גם היחסים בין הצוותים במלונות לאורחים הייחודיים, שהפכו במידה מסוימת לבני בית, אינם שגרתיים: במטבח מכינים מאכלים מיוחדים למי שזקוק להם, ממנות נטולות גלוטן ועד ארוחות דלות שומן; בשמחות, וגם באירועים קשים כמו אזכרות ושבעות, משתתפים גם אנשי צוות מהמלון; לתלמידים ממתין בכל בוקר בחדר האוכל דוכן להכנת כריכים, ובשובם מהלימודים, יש פינה בלובי שבה הם יכולים להכין שיעורי בית וגם לבלות בפעילויות פנאי.

עבור הילדים, המציאות המשונה הפכה לשגרה. "יום אחד הבת שלי, בכיתה ג', אומרת לי: 'הכרתי בכיתה חברה ממושב קיסר, אני יכולה ללכת אליה?' אמרתי לה זה לא מושב, זה מלון קיסר ואני חושבת שכדאי שהיא תבוא אלינו", אומרת אופיר בחיוך. "בדיעבד התברר שזו חברה משתולה, ויש לה בכיתה גם חברה מאביבים. עכשיו היא התחילה להכיר יישובים לפי ההתראות על האזעקות".

טבריה קלטה מפונים משכבות סוציו־אקונומיות מגוונות, ולמרות הקשרים הייחודיים הפערים מעמיקים לפעמים את המתחים, בעיקר בין תושבי הערים לאנשי הקיבוצים. "אחד האבות אמר לי שהבן שלו לומד בבית ספר אנתרופוסופי ושאל אם אפשר לשלב אותו במוסד כזה גם כאן. אמרתי לו 'הלו, זה טבריה'", צוחקת אופיר. "בתהליך הקליטה פתאום צצו הפערים".

לדברי אופיר, בתחילת התהליך נראו חיכוכים, למשל כשאנשי קריית שמונה באו למלונות, מעט אחרי מטולה והמועצות האזוריות גליל עליון ומטה אשר, "מועצות חזקות", לדבריה. "כשקריית שמונה הגיעו, אחת הרשויות כבר ייסדה לעצמה מערכת חינוך פורמלית ולא פורמלית באחד המלונות, בשיתוף משרד החינוך, והם לא הסכימו להכניס את קריית שמונה לפעילות", היא מספרת. "ראיתי שאחת התושבות נורא נפגעה, אז הלכתי לברר עם האחראית מה הסיבה, והיא הסבירה לי שאם יכניסו עכשיו עוד ילדים, זה יטלטל את הקבוצה הקיימת, שגם כך עברה טלטלה לא פשוטה ימים אחדים קודם לכן. אפשר להתקומם נגד זה אבל אפשר גם להבין את זה. זו שעת המבחן שלנו, ללמוד מהי הכלה".

ליל סדר עצוב

סימונה ביטון התפנתה ממושב אביבים לאחד המלונות כבר ב-7 באוקטובר, ולדבריה היא נהנית ממנעמי העיר, ממקומות הבילוי שבמרחק הליכה, וגם מנגישות השירותים העירוניים. "אצלנו במושב, כשאני צריכה בדיקת דם, אני צריכה לנסוע 40 דקות לצפת", היא אומרת. "בטבריה הכל קרוב".

את בעלה שלום, המשמש רבש"ץ של המושב, היא פוגשת רק אחת לשבועיים־שלושה. זה לא קל, אבל לדברי ביטון, כשהיא מתבוננת בזוגות ב"סיר הלחץ" של המלון, שבו הם חולקים כבר חצי שנה חדר עם ילדיהם – היא מתנחמת. השיחה איתה חושפת גם את הקשיים ואת ההשפעות המורכבות של הפינוי הממושך כל כך, קשיים שהיא רואה, לדבריה, גם בעבודתה בבית ספר לנוער בסיכון במירון, שכמה מתלמידיו פונו עם הוריהם.

"לילדים במלונות כבר אין סדר יום. את רואה ילד בן 7–8 שנשאר לפעמים בלובי עד חצות, וההורים לא לוחצים עליו לחזור לישון, כי גם להם זה נותן קצת זמן לבד", היא אומרת. "וכשמדובר בילדים ונוער בסיכון, הכל יותר קיצוני. כחלק מהעבודה שלי אני יוצאת עם המשטרה לאתר נערים ונערות שלנו מבין המפונים, כדי למנוע מהם ליפול. יש כאן פיתויים שאין להם במושב. היו כבר מקרים מזעזעים כשתפסנו נערים עם סמים שהם הצליחו להשיג בעיר. יכול לקרות שנער נעלם מבית הספר ואז את מגלה שהוא מצא עבודה בעיר, או שפתאום המון ילדים קנו חכות ואת מוצאת אותם בכנרת במקום בלימודים. איפה במושבים שלנו יש ים?"

טבריה קלטה מפונים משכבות סוציו־אקונומיות מגוונות, ולמרות הקשרים הייחודיים הפערים מעמיקים לפעמים את המתחים, בעיקר בין תושבי הערים לאנשי הקיבוצים

עבור רבים בישראל, ראש השנה הקודם מסמן נקודה חשובה בזמן: החג המשפחתי האחרון לפני אסון 7 באוקטובר, שמעט אחריו עזבו מרבית מפוני הצפון את בתיהם. חצי שנה אחר כך הם מתכוננים לציין את פסח, גם הוא חג משפחתי במיוחד, הרחק מבתיהם. לדברי אלי אליאב, מנכ"ל לאונרדו פלאזה, כמה מהאורחים התגייסו לסייע לעובדים המכשירים את המלון ומנקים אותו לקראת החג. "הם לא יכולים לעשות את זה בבית, אז חלקם עושים את זה פה איתנו, ממש מתוך צורך, כאילו זה הבית שלהם", הוא אומר. "הבוקר יצאה מפה משפחה עם חומרי ניקיון. שאלתי לאן הם הולכים, והם ענו: 'לנקות את הבית'. הם נסעו לבית שלהם למרות שהם לא גרים שם ולא יהיו שם בחג".

אסתר כהן ואילנה יקוטי ממושב דוב"ב יושבות בלובי במלון הסמוך ומתייסרות ממחשבות על ליל הסדר הקרב. "כל שנה אני מארחת אצלי 30 איש בסדר, הילדים והנכדים באים אלינו, אבל היום הילדים שלי אומרים לי לבוא אליהם", אומרת כהן. "אני רוצה לעשות את זה אצלי בבית, זה חסר לי. אני גרה במושב, בבית גדול ויפה, עם דשא, והיום אני גרה בחדר קטן וצר, בלי הפינה שלי".

יקוטי מהנהנת בעצב. "גם אצלי זה ככה", היא אומרת. אפילו ההורים של כלתי באים אליי. אני מתגעגעת לקניות, לניקיונות, לבישולים. אני מאוד מקווה שאת ראש השנה כבר נחגוג בבית, אבל אין לנו ממ"ד או חדר ביטחון. אפילו עכשיו המדינה לא מכירה בנו".

מי שהתגייסו לעזרת המפונים הם אנשי טבריה. תחילה התנדבו רבים לאסוף את הכביסה המלוכלכת שלהם מבתי המלון ולהחזיר אותה מקופלת. אחר כך גייסה עבורם העירייה תרומות של מכונות כביסה שהוצבו במלונות. במרכז העיר, לא רחוק מהטיילת, היא שיפצה מבנה נטוש והכשירה בו שלוש קומות לפעילויות לגיל הרך, לילדים ונוער ולגיל השלישי. על דלת המתחם נתלה שלט: "הכניסה למפונים בלבד".

בעסקים הסמוכים למבנה המשופץ, התנועה דלילה. "הטבריינים הם אנשים חמים וכולם מקבלים את המפונים בחום", אומר אורן עובד, בעל פיצוציה במרכז העיר. "אצלי הם שיפרו את הפרנסה, יש לי לקוחות לאורך כל היום. כשהם ילכו נראה לי שלא יהיה פה אף אחד. הכל פה מוזנח ושום דבר לא השתנה כבר 25 שנה. כולם פה ליכודניקים, אבל טבריה היא עיר גמורה".

מעברו השני של הכביש, במספרה של אייל אזולאי, הלקוחה היחידה היא בעלת חנות סמוכה למוצרי חשמל ביתיים. "רק עסקי האוכל והקניון נהנים מהשיפור בפרנסה", הוא אומר. "בעיר עצמה, הרבה עסקים נפגעו. אני חלילה לא מאשים את המפונים, אלא את התשתיות. אין כאן מספיק פתרונות חנייה. את מחפשת חנייה רבע שעה, חצי שעה – ובסוף מתייאשת והולכת לקניון". אזולאי דווקא היה שמח לראות מפונים משתקעים בעיר. "באו לכאן אחלה אנשים, שונים מהטבריינים, והוסיפו משהו קצת אחר לעיר, שזה נחמד. אם טבריה היתה מתקדמת, אולי היא היתה מושכת חלק מהם להישאר, אבל כשהם רואים שטבריה תקועה, גם אם חשבו פעם לעבור לכאן, הם יוותרו על זה כי אין פה כלום".

על אף שטרם נקבע תאריך יעד לחזרת המפונים לביתם, יוסי משה, מנכ"ל מלון לאונרדו קלאב ותושב טבריה בעצמו, מודה שקשה לו לחשוב על פרידה מהאורחים, שמצדם כבר קוראים לו "מנהל הקהילה שלנו". "נהיינו משפחה", הוא אומר. "בהתחלה היתה תקופת הסתגלות והיה קצת קשה, היו השתוללויות עד שתיים בלילה, הילדים היו משחקים עם המעליות, אבל אז התחילו לעשות כאן סיירת הורים וזה התייצב. זאת חוויה של פעם בחיים. מצדי הם יכולים להישאר פה אפילו שנתיים".

2024-04-19T03:11:52Z dg43tfdfdgfd