זה לא היה אספסוף חסר שליטה, התקיפה הזאת היתה מאורגנת היטב

זה לא היה אספסוף חסר שליטה, התקיפה הזאת היתה מאורגנת היטב

30 בני משפחת בישארה היו בין אלה שהותקפו החודש בידי מתנחלים בכפר אל־מורייר. עדותם על רגעי האימה מצביעה על תוכנית מפורטת, על חלוקה לחוליות, ועל חיפוי של הצבא על הפוגעים

April 26th, 06AM April 26th, 08AM

תושבי הכפר אל־מורייר, שהותקפו בידי מתנחלים לפני שבועיים, התרשמו שהמעשים לא היו של אספסוף חסר שליטה, אלא התנהלו באופן מאורגן שהעיד על חלוקת משימות ותכנון מוקדם. לדבריהם, כוח המתנחלים הפולש התפצל לכמה יחידות ופעל בו־זמנית בכמה שכונות, וכל יחידה התפצלה לכמה חוליות קטנות יותר: אחת היתה אחראית ליידוי אבנים על חלונות של מכוניות ושל בתים; אחרת עסקה בהצתה; שלישית, שהורכבה בעיקר מנערים צעירים יותר, ליקטה אבנים והעבירה אותן לחוליית המיידים; וחוליה גדולה יחסית היתה פרוסה בשטח ואנשיה היו חמושים בנשק חם.

13 בתים הוצתו במורייר בסוף השבוע של 12 ו-13 באפריל, ועוד עשרות כלי רכב. התושבים שמו לב שהפולשים לא השתמשו במצתים או בגפרורים, שההצתה בהם אורכת זמן ותוצאותיה אינן מובטחות. הם גם לא השתמשו בבקבוקי תבערה, שלעיתים אינם מתלקחים. לדברי העדים, הם הבחינו במה שנראה כרימון שהשליך אחד מחברי חוליית ההצתה אל כיסא מכונית (לאחר שחוליה קודמת ניפצה את החלון שלה), בית או מרפסת בית. טבעת אש הקיפה את החפץ, שנשרף ולא ניתן לבחון מאיזה סוג היה, ולאחר חצי דקה לכל היותר — זמן המאפשר לחוליית ההצתה להתרחק — פרצה להבה גדולה. העדים מניחים שלחפץ העגול היתה נצרה כלשהי, ושהמחזיק בחפץ פותח אותה קודם להטלתו, מקפיד שיפגע בחומר דליק, למשל אריגים, ולא במתכת. עשן שחור סמיך היתמר מכל בית ומכונית שהוצתו. התושבים במורייר מעידים שהלהבות עלו וגברו ברגע שניסו לכבות את האש במים. מקור ביטחוני אמר שהאמצעי המתואר אינו מוכר לצבא.

באותו סוף שבוע, שבו נרצח הנער בנימין אחימאיר ליד המאחז מלאכי השלום שממזרח למורייר, תועדו יותר מ-60 תקיפות של מתנחלים ב–11 כפרים באותו אזור שבין רמאללה לשכם — חמורות יותר ופחות. בשבועיים שחלפו מאז תועדו בגדה יותר מ-50 מעשים אחרים כאלה ברחבי הגדה. ארבעה פלסטינים נהרגו בתקיפות, לפחות שלושה מהם בידי אזרחים ישראלים. לכן תיאור של כל תקיפת פלסטינים בידי מתנחלים, אזרחים ישראלים, הוא רק דוגמית למציאות יומיומית שעשרות כפרים ואלפי פלסטינים נחשפים לה. התקיפה שתתואר להלן, נגד משפחות של שלושה אחים לבית בישארה, בשלושה בתים נפרדים, ארכה להערכתם לא יותר מעשר דקות. בזמן אמת, נדמה היה להם שהיא נמשכת שעתיים לפחות. שבועיים אחרי כן, 30 בני המשפחה שבים וחווים את התקיפה.

משפחותיהן של שלושת האחים בישארה מתגוררות זו ליד זו בשכונה הצפונית של אל־מורייר: שישה מבוגרים, ועוד 13 ילדים. הקטנה ביותר, שנולדה בטרם זמנה, עוד היתה בסוף השבוע ההוא, למרבה המזל, באינקובטור בבית החולים. בצדם המזרחי של הבתים מתפרש כרם זיתים שנטע אביהם של האחים לפני עשרות שנים.

ביום שישי, 12 באפריל, היום השני לעיד אל־פטר, באו לביקור האחיות הגדולות, בנותיהן ובניהן והאב רבחי בן ה-80, המתגורר ברמאללה. בסה"כ עוד 12 נפשות. הילדים שיחקו בין החצרות והעצים, המבוגרים פטפטו ושתו קפה. הם עוד לא אכלו את ארוחת הצהריים. בשלב מסוים התכנסו האחים בבית אחד, כדי לדון בעניין משפחתי. בסביבות השעה 14:00 או קצת קודם לכן כרזו רמקולי המסגדים והודיעו שהמוני מתנחלים מתקבצים בצדו המזרחי של הכפר, בכביש אלון. תושבי הכפר יצאו מיד בכיוון הבתים שבמזרח, כדי להגן על קרוביהם וחבריהם. "הארתיבאט (ועדת הקישור האזרחית הפלסטינית, ע"ה) הודיע לנו שנער מתנחל נעדר, ושנימנע מחיכוך", סיפר האח הרון, בן 37, קבלן עבודות חשמל שעבד עד המלחמה בישראל. "הסקנו שהצבא בשליטה. היו שם הרבה חיילים". תושבים החלו לחזור לעבר בתיהם.

צה"ל מסר בתגובה כי "הכוחות באזור נערכו מראש ופעלו ללא הפסקה להגן על חיי האזרחים ועל רכושם". בנוסף, נמסר מהצבא, "כוחות הביטחון פועלים לפזר את החיכוכים באמצעים העומדים ברשותם, ובמקרה הצורך מעוכבים חשודים עד להגעת המשטרה, שתחתיה האחריות לטיפול בנושא".

הרון, אשתו לינא וכמה מהילדים עלו לגג ביתם הקטן. גם אב המשפחה עלה איתם. האחיות שבאו לביקור וכמה מהילדים היו בסלון. הם הגיפו את שני הבריחים של דלת הברזל וחשו בטוחים למדי. מוסא, מורה למתמטיקה בן 39 ואשתו אימאן הגיפו את שתי דלתות הכניסה ועלו עם שני ילדיהם הקטנים לחדר השינה שחלונו פונה מזרחה. האח בישארה, בן 47, גם הוא חשמלאי שעבד בישראל עד אוקטובר, היה במרפסת ביתו, שריהוט גן מוצב בה והיא מקורה בפרגולה. אשתו נאדיא היתה בתוך הבית יחד עם שלוש הבנות (בנות 15, 9 ו-4.5) ושני הבנים, אחד מהם, עבדאללה בן ה-17, נכה מלידה ואינו יכול ללכת בכוחות עצמו. המרחק בין בית לבית הוא כמה מטרים. בחזית כל אחד מהם חנתה מכונית. המכונית של בישארה פטורה ממכס: היא משמשת להסעת עבדאללה לטיפולי פיזיותרפיה ולבית הספר.

גם אם חשבו בני משפחת בישארה שעדיף לעזוב את הבתים במכוניותיהם, הם לא יכלו: ג'יפ צבאי נכנס לשכונתם מצפון, הם משחזרים, עצר בקצה הדרך, קרוב יותר לפנים הכפר, וחסם את היציאה. במידה מסוימת נוכחותו חיזקה את המסקנה שהצבא בשליטה, או מעוניין להיות בשליטה. אחר כך חזר הג'יפ אחורה, באותה הדרך, אל קצה השכונה, היכן שבתיה האחרונים כבר מתחילים לטפס על גבעה. מגבעה זו, בינואר 2019, פלשו לכפר מתנחלים. הם הרגו את חמדי נעסאן, שיצא לחלץ אדם שנפצע כשיצא עם אחרים להגנת התושבים. מצבה לזכרו הוקמה על הגבעה. לפני יותר מחודשיים תקפו מתנחלים את עימאד אבו עליא, שרעה את צאנו בחלק צפוני יותר של הגבעה, וגנבו לו שתי כבשים.

ג'יפ צבאי שחזר על עקבותיו נעמד בשביל. "פתאום ראיתי את המתנחלים פשוט עוקפים את הג'יפים", סיפרה לינא, "וכמו ילדים שיוצאים בנחיל אחד מבית הספר בתום הלימודים, הם שעטו קדימה". החיילים ירו גז מדמיע לעבר הצעירים שניסו להגן על המשפחה

הג'יפ הצבאי שחזר על עקבותיו נעמד בשביל המטפס בגבעה, לכיוון צפון מערב, לא רחוק מהמצבה לחמדי נעסאן. היו שם כבר שני ג'יפים אחרים, למיטב זכרונם של בני המשפחה. "פתאום ראיתי את המתנחלים פשוט עוקפים את הג'יפים", סיפרה לינא, "וכמו ילדים שיוצאים בנחיל אחד מבית הספר, בתום הלימודים, הם שעטו קדימה". היא הבחינה שהם מתפצלים לכמה קבוצות. חברתה, המתגוררת באחד הבתים בקצה השכונה, כבר מיהרה לברוח עם תריסר הכבשים שלה. הפולשים לבשו בגדים אזרחיים וכיסו את פניהם — מי בחולצות, ומי בכובעי גרב שחורים. ברמקולי המסגדים הודיעו שבית אבו עטא, הקרוב יותר לכביש אלון, מותקף. החיילים בג'יפים ירו גז מדמיע לעבר הצעירים הפלסטינים שניסו להגן על בית אבו עטא. ג'יהאד אבו עליא, בן 25, נהרג מאש המתנחלים ועוד כמה מהתושבים נפצעו מירי חי. אזרחים ישראלים פרצו לדיר של עימאד אבו עליא, גנבו את כל עדרו והיכו אותו עד שהתעלף. המקור הביטחוני אמר ששלושה ישראלים חשודים נעצרו ביום האירוע, ארבעה עוכבו ושוחררו ומאז נעצרו עוד שמונה.

האח בישארה, שביתו הצפוני ביותר מהשלושה, אומר שראה פתאום רעול פנים מחזיק באבן. "הייתי בטוח שהוא מהצעירים שלנו, שיצאו להגנת הכפר. לא הבנתי למה הוא זרק אבן על המכונית. ואז הוא גם זרק עליי אבן, והיא פגעה ברגלי. אחד מקרוביי צעק לי מרחוק: אלו מתנחלים. הכל היה בתוך שניות. הופיעו עוד כמה רעולי פנים. רצתי פנימה. לא היה זמן לסגור את דלת הברזל, בטיפשותי סגרתי את דלת ההזזה. הצעיר זרק אבן והיא ניפצה את הזגוגית שלה. מיד התחלתי להוריד את התריס".

בד בבד הוא הבחין שרעול פנים אחר זרק משהו אל תוך המכונית. להבה יצאה ממנה. בני המשפחה נשארו בסלון. "דוחא וסג'אא הקטנות התחבאו מתחת לשמיכה", סיפרה נאדיא, ובישארה אמר: "גם אני פחדתי. איך לא?" כשהם בסלון והאש לוחשת בחוץ, צעירי הכפר צעקו להם שעליהם לצאת מהבית, כי הלהבות עלולות להתפשט פנימה. הן הגיעו עד לפרגולה, לרהיטים, לשעון המים שבחוץ, למשאבת המים, והחלו ללחך את הסורגים שבחלון המטבח. בני המשפחה יצאו מדלת אחורית ובין גינות השכנים אל מרכז הכפר, למקום מוגן יותר. הבן מוסטפא בן ה-20 מיהר לשאת את אחיו עבדאללה על גבו ויצא ראשון, מדלת אחורית, עד שהגיע לבית שכנים והם לקחו את האח במכוניתם למרכז הכפר. שאר בני המשפחה רצו בעקבותיהם. "לא ידעתי אם הבית יהיה כשנחזור", אמרה האם.

רעול פנים זרק משהו אל תוך המכונית. להבה יצאה ממנה, ובני המשפחה נשארו בסלון. צעירי הכפר צעקו להם שעליהם לצאת מהבית, כי הלהבות עלולות להתפשט פנימה, והם יצאו מדלת אחורית ובין גינות השכנים אל מרכז הכפר. "לא ידעתי אם הבית יהיה כשנחזור", אמרה האם

בינתיים, משחזרים מי שנכחו שם, אותם רעולי פנים — אולי היו אלה אחרים — באו גם לבית מוסא, שבאמצע בין שני בתי האחים. רנים בת השמונה החלה לבכות ולרעוד. עאמר בן החמש "התאפק ולא בכה, אבל ראיתי שהוא מפחד", סיפרה אמו אימאן. הם נכנסו לחדר פנימי, התיישבו על מזרן והיא חיבקה אותם אל חיקה, כשרנים מוסיפה לבכות ולרעוד. מוסא עלה לגג, וראה משם רעול פנים זורק אבן על מכוניתו. הזגוגית נשברה. קבוצה של רעולי פנים אחרים באה, ואחד מהם הטיל חפץ שמיד התלקח. בין העצים עמד חמוש וירה אל מוסא. "התכופפתי מיד וחסיתי מאחורי מעקה הבטון של הגג", הוא סיפר. ואז באו צעירי הכפר לחלץ אותם. "אני מכפר אחר, ולא הכרתי אותם. פחדתי שאלו מתנחלים", סיפרה אימאן. "אבל אז זיהיתי אחד מהם, ונרגעתי. הם נשאו את שני הילדים החוצה. מרוב פחד רגליי לא נשאו אותי. הלכתי בקושי". בבית הקרובים הרשה לעצמו עאמר להתפרץ בבכי.

הרון ובני משפחתו, שהיו על הגג, ראו כמה עשרות רעולי פנים מפוזרים בין העצים וסמוך לבתים. שניים מהם, לדבריו, היו חמושים ברובים, אחד לבש אפוד כתום. כמה מרעולי הפנים נשאו אלות. אחרים אבנים. בני המשפחה אומרים שהבחינו באקדחים שהיו תחובים בחגורות המכנסיים של כמה מהפולשים. פתאום, נורה לעברם משהו מכיוון הג'יפים הצבאיים, שלא בלמו את הפולשים. הם חשבו שזה כדור מתכת מצופה גומי, אך אחר כך הבינו שהיה זה כדור ספוג, והוא שבר את השולחן המתקפל שמחוץ לבית.

לינא והילדים שאיתה מיהרו למטה. היא וגיסותיה, בניהן ובנותיהן התפזרו בין הסלון הקטן לחדר השינה. הם שמעו זגוגיות מתנפצות. מי שהיו עדיין על הגגות הבחינו שכשאזלו האבנים שבידי המיידים, התחדש המלאי בסיוע החוליה הצעירה. הפולשים חבטו ובעטו בדלת הברזל שבכניסה עד שנפרצה. ארבעה רעולי פנים, לא חמושים, דהרו פנימה. שניים פנו למטבח ולחדר המקלחת. לינא ההרה וגיסתה אמל נעמדו מאחורי דלת העץ שבסלון ונשענו עליה, אבל שניים מהפולשים פרצו אותה, אבנים בידיהם. לינא מתארת כיצד החזיקה בדלת העקורה, מנסה לבלום את הגברים שיידו אבנים והכו באבנים את מי שהיו לידם. התאומים שרין ורבחי בני החמש התחבאו מתחת לשולחן הנמוך בסלון. דיאנה בת השלוש כיסתה את פניה בכרית, ודחקה עצמה אל קצה הספה. ג'וליה, בת שמונה, וליילא, 11, התכווצו על הרצפה, במרווחים שבין הרהיטים. כל הילדים צעקו ובכו.

לדברי לינא, אחד הפולשים תפס ברשיד, הילד בן השמונה של הגיסה אמל, ומשך אותו. אמל תפסה את בנה וחילצה אותו. "הדאגה לילדים נתנה לנו את האומץ", מסבירה לינא. אחר כך יגלו בני המשפחה שרצפת המטבח מכוסה שברי זכוכית, תבשילים ומאכלים אחרים שהוצאו מהמקרר והושלכו. הם מצאו גם מיקרוגל, מראה, חרסינות ושולחן מנותצים. אבן שברה את הטלוויזיה. בינתיים הוצתה מכונית המשפחה. הרון ואביו ירדו מהר במדרגות למטה, ואחד הפולשים השליך על בן ה-80 חלק משולחן פלסטיק שהיה בחצר. האב נפגע בפניו, מעד ונפל במדרגות. הרון תפס שני בקבוקי קולה מפלסטיק שהיו בארגז על המדרגות, והשליך על אחד הפולשים. תושבי הכפר המחלצים כבר התקרבו לבית הרון, וארבעת הפולשים נסו מהבית. גם כוח המתנחלים שבחוץ התפזר.

כל שלוש המשפחות נשארו מחוץ לבתיהן, אצל קרובים, עד יום ראשון. הם לא ידעו אם האש תתפשט גם לבתיהם. בשבת היתה הלוויה לבן הכפר שנהרג. חיילים ירו אל המלווים, אומרים בכפר, וצעירים רצו להתעמת איתם. כשהחיילים ירו הופיעו שוב עשרות מתנחלים, הפעם בהר שמצד מערב. הם רצו מזרחה, בחזרה לשכונה הצפונית שהתרוקנה מדייריה. החיילים השליכו אליהם רימוני גז מדמיע, אך לא הרתיעו אותם. שם הם הציתו עוד כמה בתים, וכן מחסן, פרגולה, שני דירים, מספוא לכבשים, ג'יפ וגם מכונית כיבוי אש שהובאה מהכפר טייבה. הם הציתו גם מכוניות של תושבי כפרים אחרים, שבאו למסע הלוויה.

"הכי קשה היא תחושת האין אונים" אומר מוסא. "הוא נכנס לביתי ואיני יכול להגן על משפחתי ועל עצמי. ערך האדם בעיניהם הוא אפס. היותנו או אי־היותנו הם היינו הך. איך ארגיע את בתי אם אני לא רגוע? אני במצב שבו אין איזון בין שלושת היסודות של הווייתי: רגשות, מחשבות ומעשים. הרגשות כפי שהם, כך גם המחשבות הקשות שמתעוררות בעקבות התקיפה. אבל איני יכול להביע אותן במעשים".

כאן לינא התערבה בשיחה, והסבירה: "אסור לנו להגן על עצמנו, אחרת ניעצר ונישפט כמחבלים. או שיירו בנו, כמו שהרגו את ג'יהאד אבו עליא". ומוסא הוסיף: "אם אביע רגשות בפייסבוק ואכתוב מה אני חושב על הצבא והמתנחלים, יעצרו אותי על הסתה. השיתוק הזה משפיע עליי. בלילה איני יכול לישון, אז איך אלמד למחרת את התלמידים בכיתה? הכל מכניס בנו מחשבות על הגירה".

2024-04-26T03:06:53Z dg43tfdfdgfd