איציק חנגל: "לא מוותר לחמאס ולא מוותר לפוליטיקאים. עד שארית כוחותיי, ועד שיהיה פה יותר טוב"

מהיכרותינו את הנפשות הפועלות ואת קלילותה הידועה של עיריית תל אביב, סביר שלא היה כאן תכנון קפדני מוקדם. אולי צירוף מקרים, מקסימום קריצה עירונית שובבה, לא יותר, אבל גם לא פחות. למעשה, הכי סביר שזה בכלל בראש שלי, ושם זה גם יישאר.

ובכל זאת, אני מאמין, "לבנות את הים" לא יכלה לבחור לעצמה עיתוי טוב יותר, נכון יותר - לרומם את קירות מוזיאון תל אביב כמובן, וגם, במקביל, לשלוח אותך ישר למים, ולחכות. גם בגלל הקיץ המתקרב בשרבי ענק, וגם בגלל מה שקורה מערבה מכאן.

כי התערוכה המקסימה, שמתמקדת בפועלו של ורנר יוסף ויטקובר ובתכנון קו החוף של תל אביב, חוזרת מאה שנים אחורה ושוחה לאיטה מול העיר, אבל גם מטפסת כל הזמן לחולות, צופה בבטון הנשפך בלי הרף, ותוהה מה היה קורה אחרת, ואם היה אפשר אחרת. ובעיקר, כרגיל אצלנו, למה אי אפשר אחרת עכשיו.

והיא גם, בלי להתכוון אבל אולי גם עם, מרטיבה את השיחה עם איציק חנגל במי מלח מקומיים, וקושרת אז ועכשיו כפי שרק חולמים יכולים. רגליים בועטות במים, ידיים שלא פוחדות להתלכלך בזפת. אולי רק ככה אנחנו מבינים.

חנגל איננו אדריכל כמו ויטקובר אבל תל אביב חבה לו לא מעט אותות עיצוב, ואולי גם איזו תערוכה בעתיד, מה יש. פחות על הנדסת מבנים ויותר על הנדסת קהל ומצב רוח. פחות בשל יציקות הבטון ויותר בשל יציקות התודעה. פחות ארכיטקטורה והרבה יותר קולטורה. את שערי העיר של היום הוא מזיז הרי מדי בוקר, ומדי ערב, גם בלי מפתח.

חנגל גם איננו חקלאי. אם היה כזה, סביר להניח שהוא היה מנצל את החודשים האחרונים לנטיעת פרדסים נוספים, עוד עץ ועוד אחד, בשביל הצל ובשביל ההצהרה. במקום זה, ובהינתן שהוא מעיד על עצמו כחלש בשתילות ובשתילים, הוא בחר לעסוק בחקלאות אורבנית, ולנטוע מקומות.

גם בלי תעודת הסמכה, כישורי האדריכלות שלו והחקלאות שלו הכו שורשים לפני שנים ורק מתרחבים ברחבי העיר. בקרוב הם יגיעו גם לחוף הים, בחיבור התל-אביבי האולטימטיבי של אנשים ומים, חולמים ושמיים. כן, דווקא עכשיו. למה, מתי חשבתם?

"נכון, אם הייתי איש אדמה אמיתי, חקלאי, סביר להניח שהייתי נוטע עוד כרם או פרדס", תיאר חנגל, "אז אני אומר לעצמי, 'סבבה, אתה ממש לא חקלאי ולא יודע לנטוע', אבל אני כן יכול לפתוח עוד מקומות, כמה שיותר. אני כן אקרא לעובדים וללקוחות להיות חלק ממה שקורה פה - כאב ושמחה וערבוב מטורף שאנחנו חיים בתוכו. זה נותן לי להרגיש שיש לי משמעות, שאני כן תורם לחלקת האלוהים הקטנה שלי, לתל אביב, למדינה, לאורחים ולעובדים ולמשפחה. ואני לא מסתכל על זה כלכלית כרגע, זה ממש לא מעניין אותי".

אנחנו יושבים למרגלות "אריאלה", בית הקפה המחודש שהחזיר את הרחבה העירונית המוכרת לחיים, רק כדי לצפות בה הופכת לכיכר החטופים, וליישם הלכה למעשה את אותו "ערבוב מטורף" שעליו הוא דיבר. יושבים ומדברים, נקטעים על ידי קבוצות צעירים שבאות לנחם וקבוצות מבוגרים שבאות לדמוע, קולות מסוקים שנוחתים עם מטען חריג באכזריותו על גג בית החולים איכילוב הסמוך וקולות ייאוש שלא מאמינים כמה זמן חלף, וכמה זמן עוד אמור לחלוף.

"אני עוטף את הכיכר הזאת עם שלושה מקומות", תיאר (צמוד לאריאלה פועלת מסעדת פאסטל שלו, וממש ממולה מציע "סטודיו" חווית בית קפה חו"לית בקומת הקרקע של המוזיאון), "עוטף את הכאב, מזדהה איתו וכואב אותו, אבל יש לי 300 עובדים. רובם צעירים, וכולם מחפשים איזושהי תקווה. אם אני ארצה בזה או לא, הם מסתכלים עליי ואני מוביל אותם. מלמעלה אנחנו לא מקבלים את התקווה הזאת ולא את ההובלה הזאת. אנחנו לא מרגישים בטוחים, והם רוצים לדעת מה קורה".

חנגל הוא מסעדן מהסוג הקלאסי. בלתי מתלהם, נטול פרובוקציות ועם כפתורי ווליום סולידיים בלבד, שמסרבים להגביר. הוא מדלג בין מקומותיו ועדיין מתלהב מסידורי פרחים יפים וממפות צחורות, מאנשי צוות עם חיוך על הפנים ומלקוחות מרוצים, וגם מחלקת דשא קטנה שפתאום הצליח לחשוף בתוך רחבת הבטון האפרורית של המוזיאון, "אואזיס יש מאין, שאף אחד לא ראה", כהגדרתו. אף אחד, חוץ ממנו.

בשלב הזה של חייו, עם זאת, הביזנס הוא רק ביזנס, והשיחה זולגת כל העת לערך המוסף. "כשפרצה המלחמה, החלטתי לא לסגור את 'דובנוב 8' בשום צורה שהיא. היה שם מקלט והקהל שלנו שם מאוד מבוגר, וראית שהם צריכים קצת לצאת מהבית". המורכבות, אם כך, עברה לפאסטל. "מסעדה כזאת, עם מפות, מטר מהכיכר, מה עושים? איך מחליטים בלי חלילה להעליב אנשים? הכול התחיל בעיקר מהעובדים שלי, שהיו צריכים סוג של תקווה. פתחנו כל יום עם חמישה אנשים, כדי שיהיה להם בשביל מה לקום בבוקר. כשהחלטתי לעשות טלפונים לכמה לקוחות קבועים, אנשים בכו לי בטלפון, אמרו 'תודה'. רציתי שיבואו להתאוורר, שלא ישלמו לי אפילו. זה היה כמו בסרטים. אנשים קמו מהקבר. הרגשת שאתה עושה משהו".

הוא מודע למתח הזה שבין נהנתנות ומציאות, במיוחד עכשיו. "אני שמח שאנחנו נפגשים פה, במקום הזה ועם האבסורד הזה, מדברים על מסעדות בזמן שיש ילדים ומשפחות מתחת לאדמה והליקופטרים עם האחים והאחיות שלנו. גם אנחנו ספגנו מהלומות, אבל אני לא רוצה לגלות סימני חולשה, אלא לקחת את כל החוזקות שיש לי ולהמשיך. התחום פסיכי ורק פסיכי יכול לשרוד בתחום הזה. זה כבר ברור לכולם".

כי הרי מה הייתה האלטרנטיבה שלו? "יכולתי מזמן לקחת את הרגליים וללכת, לסגור בלי להילחם. לי ולבנות שלי ולמשפחה שלי יש אזרחות דנית. מה יותר קל מזה? כשפרצה המלחמה, ביקשתי מהן שיעשו לי טובה ויטוסו מפה לקצת, שיתנו לי להבין לבד מה קורה ולהתמודד. התשובה שלהן שימחה אותי מאוד. הן אמרו לי 'אבא, אנחנו לא עוזבות את המדינה ולא עוזבות אותך'. זה נתן לי כוח. אסור לנו לוותר. פשוט אסור".

אבל יש אי-ויתור, התעקשות על הקיים והבנה שהסטטוס הנוכחי של המדינה דורש בעיקר מוד הישרדותי, ויש אי-ויתור על בסיס "פורמט חנגל". הראשון ראוי, סביר, שפוי. האחרון, כפי שהוא עצמו הגדיר זאת, פסיכי. או, במקום אותה פסיכוזה, פשוט פנטסטיקה.

"לא התכוונתי לפתוח עוד מקומות. באמת", הוא אומר ברצינות מול הפה הצוחק שלי, "אני לא סופרמן ולא מחפש תארים. אני נהנה ממה שאני עושה ועסוק מספיק. ובכל זאת, תראה, הנה שלושה מקומות חדשים".

הראשון נולד על בסיס ההצלחה המצוינת של סטודיו ואריאלה, ואמור להיות שיחזור של התופעה בקומת הקרקע של הסינמטק בתל אביב. "אני מרגיש שם בדיוק מה שהרגשתי פה - שכולם פוחדים מזה ואף אחד לא מאמין בזה", תיאר, "אבל יש שם פוטנציאל גדול, ומי שיעשה את זה נכון יוכל להפוך את זה למרכז, הכי אירופה שיש. אני אעשה את המקסימום כדי להתחבר לזה ולפצח את זה, אבל כבר יודע שזה יעוצב מחדש וייצא לכיכר ולרחבה שם. הסינמטק זאת עובדה מוגמרת, ויש שם כמה קשיים אובייקטיביים. האדום ההוא שם השתלט על חיינו ואני אנסה להתחבר אליו. החלום שלי, ובטח גם של העירייה, זה שיהיה שם סוג של בית אריאלה. אני בטוח שזה מה שיהיה. היום זה לא סקסי, אנשים עוברים בכיכר הזאת ואף אחד לא מתייחס אליה. אני רוצה לעשות שם היסטוריה".

המקום השני הוא כניסה נקודתית שלו לקבוצה שאוחזת בסושיאל קלאב הוותיק והידוע בעורף שדרות רוטשילד, שעם חלק מאנשיה הוא כבר עובד היטב. "פנו אליי ואמרו לי שמשפצים והחליטו לחבר אותי למה שהולך לקרות שם. זה עדיין בשלבי תכנון, אבל כבר ברור שזאת תהיה מתיחת פנים מטורפת, עם קונספט מדהים ומרגש".

המקום השליש כבר דורש קרם הגנה - מפני השמש והטמפרטורות כמובן, אבל גם מפני הלהט הגדול שעולה ממנו, והמהום הסקרנות שכבר מקיף אותו. מדובר בצ'יקולי (Txakoli או Chacolí, שם לגמרי לא סופי, שמייצג יין לבן יבש ומבעבע מחבל הבסקים הספרדי שאותו עתידים לייבא פנימה בבלעדיות), מתחם גדול ושמח שהוא חלק ממרכז הספורט הימי החדש בחוף תל אביב, שהוקם לאחרונה על שרידיו המפוארים והנוסטלגיים של הדולפינריום.

"זאת תהיה למעשה הארכה של 'הלנה'", מחבר חנגל את הנקודות בין בר האוכל הספרדי שליד תיאטרון הבימה ובין המקום החדש, "תהיה פה ויטרינה מטורפת של דגים ומשהו שמתחבר יותר לים. על הטיילת, אבל בלי לגעת בחול. עם כפכפים למי שרוצה, וקצת Loose באווירה, אבל מכבד ומושקע".

אני מרים דגל (אדום) ואומר את המובן מאליו - ששבענו הבטחות על מקום ראוי ברצועה הזאת. הוא יודע, ומבין. "השקיעות שלנו מדהימות ונקבל בשמחה אנשים שעולים מהים, אבל לא באנו לזלזל בקהל ולהסתפק בזה שיש לנו נוף ולוקיישן. זאת מסעדת ים, לא חוף, שונה ממה שהיה לנו עד עכשיו. אני לא מזלזל אבל גם לא באתי לעשות חומוס-צ'יפס-סלט. יהיו קוקטיילים נפלאים ומוזיקה מגניבה ותוכל לבוא לאכול טאפאס ולשתות משהו קטן או לבנות ארוחת ערב שלמה. אין לי חאפ לאפ בלקסיקון ואני לא חוזר על עצמי", הדגיש, "רק משקיע את החיים. זה חייב להיות הכי מעניין, הכי יפה, הכי חדשני ואני מבטיח לך שיהיה שם מלא גם בחורף. ממש עוד מעט יהיה איפה לשבת על הים בתל אביב"

חנגל התחיל לפסוע בדרך הזאת בתחילת שנות העשרים שלו. "רפי וטדי שאולי, שהיו אז מלכי חיי הלילה של תל אביב והקימו פה הכול מאפס, הרימו אליי טלפון ואמרו שהם רוצים להיפגש איתי", שיחזר, "רעדו לי הברכיים כי עמדתי לפגוש את הרוק סטארז הכי גדולים פה ולא ידעתי מה הם רוצים ממני".

מסתבר שהם שמו עין ושאלו אותו אם הוא רוצה לעבוד איתם ביחד. "הם זכו אז במכרז על המזנון הישן של המוזיאון. אני זוכר שהייתה תערוכה של אנדי וורהול והגעתי אליה עם מי שהייתה אז חברה שלי, לימים אשתי. ירדנו לשתות קפה והיה שם מזנון כזה, כמו של ההסתדרות. גברת עם עגלת נירוסטה שעברה עם קנקנים כמו בקיבוץ, ומכרה קפה פילטר. נדהמתי, לרעה כמובן. 'מה זה', 'מה הולך פה'. אמרתי לעצמי שאם זה היה שלי, הייתי עושה מהפיכה".

למחרת בבוקר הגיע הטלפון מהאחים שאולי. "אולי זאת הייתה אנרגיה מלמעלה. לך תדע. הם אמרו 'שמענו עליך, בוא נדבר'. הגעתי והבנתי שהם רוצים שאנהל את אותו מזנון שדקה לפני זה השמצתי. מאז, כל מה שמעניין אותי זה לעמוד בהבטחה ההיא, בנבואה שנתתי לעצמי בלי לדעת".

הוא מתאר "חיבור מטורף, מטורף" למוזיאון ולאנשיו, מפרגן על אמת לגל בן משה ("יהלום"), השף של פאסטל, ולבני "הדור הצעיר" - גיא גמזו ("הפך להיות סוג של אח") ומוש בודניק ("חלק מהמשפחה"), בין היתר - שאיתם יצא להרפתקאות האחרונות שלו, ושאיתם הוא גם עתיד לצאת להרפתקאות הבאות, ושומר פינה חמה בלב לרפי כהן, שהחל יחד איתו במלאכת ההזנקה של אריאלה, ומקפיד להגיע לכאן כדי לשמור, ולשמר.

סגירת המעגל הזאת - קו מתח גבוה של אוכל ומעוף שנמתח בשמי תל אביב משיחת הטלפון שהוא קיבל אז ועד השיחות שהוא מוציא עכשיו - אינה חומקת מעיניו. כך גם דיבורי הדורות וההבנה באשר למיקומו, ומקומו, בכל שלב של הדרך.

"אני שונא דרמות", הבהיר, "למעשה אני האיש שהכי מתרחק מדרמה. כי בדרמות אתה לא יכול ליצור. אני אוהב להיות מרוכז ובשקט, ולדעת שיש לי פרטנרים. 'הלנה' בעיני היא המקום הכי נכון בעיר. קרה שם משהו נכון, ועכשיו אתה יכול לראות בה אנשים עם אושר גדול על הפנים. גיא ומוש ואני הפכנו להיות בעקבותיה שלישיית הכי קשור, ועכשיו אנחנו הולכים לים ביחד".

וכך, הליכה לים והליכה בעיר, והחקלאי שלא יודע לנטוע לא מפסיק לנטוע. "שלוש פתיחות, אתה קולט?", הוא צוחק, "ההתרגשות מטורפת ואני נותן את הדם שלי כדי שכל מי שסביבי ירגיש שעוד יש לנו סיכוי לחזור מה שהיינו לפני, ואולי אפילו בגירסה טובה יותר".

אני תוהה באשר למידת האופטימיות הזאת, אבל הוא בשלו. "אני מת על תל אביב. כל הזמן שואלים אותי על מקומות אקזוטיים כמו הרצליה ורעננה, ואני מכור רק לעיר הזאת. לא הכול בה מושלם, רחוק מזה, אבל בסך הכול לכל אחד יש פה את החיים שלו, וזה מה שמאפשר לעיר להיות מה שהיא יכולה להיות".

האופטימיות לא נעלמת כשהוא מתחיל לדבר על המדינה. "הפתיחות האלה הן לא סתם. זה נולד תוך כדי מלחמה, נכון, וגם כדי לתת עוד תעסוקה ולהרגיש בעצמי שאני חי ושאני עושה דברים בישראל, אבל בעיקר כדי להבהיר שלא אוותר עליה בעד שום הון שבעולם - לא אוותר עליה לחמאס ולא אוותר עליה לפוליטיקאים שלנו. נמשיך בשלנו וזה מה שינצח בסוף".

חנגל, באופן ברור לחלוטין, אינו תמים. "התרגלנו לנצחונות מהירים, ולזה שאנחנו הכי טובים. שפותחים בבוקר חדשות עם מבצע נועז שסגר לנו את כל הפינה. אנחנו כבר לא שם והיינו צריכים את ההתפכחות הזאת. היינו צריכים להבין שאנחנו מחלישים את עצמנו".

הוא גאה בעשייה, גם בימים שבהם מסעדותיו סגרו דלתות. "כשהתנתקנו מהפוליטיקה, מהאיכס שמסביב, ורצנו קדימה, הרגשתי שזה שדה הקרב שלי. אני אולי כבר לא חייל, אבל אני עדיין נלחם בכל הכוח. זה לא מרגיש נורמלי. מה שקורה פה הוא לא נורמלי. אבל יש תקווה שזה יחזור להיות נורמלי. הישראליות כואבת ופצועה ומרגישה שהיא הולכת לאיבוד וגם אני, כמו כל מסעדן, עם חרדות ודפיקות לב על פרנסה. כי זה כבר לא היה מדרון, זאת הייתה צניחה חופשית. אבל אתה אומר לעצמך 'אני עכשיו על כסף?'".

ולכן, הוא ממשיך לחלום. חולם על הפאזל הישראלי וחולם על השתלבות כאחד מחלקי המצרף. חולם על אחדות וחולם על חברות ורעות. "עד שארית כוחותיי אעמוד, כמו מתאבק. אני אתן לכולם להבין שזאת המדינה שלנו ושאנחנו נלחמים עליה. במקום לשקוע ולברוח, זה מה שמעיר אותי בבוקר".

2024-05-07T03:43:36Z dg43tfdfdgfd