תשומת הלב הוסטה לאיראן, ועסקת החטופים ירדה לעדיפות משנית

תשומת הלב הוסטה לאיראן, ועסקת החטופים ירדה לעדיפות משנית

בירושלים מאבדים קלף אחרי קלף במו"מ עם חמאס — וגם את השליטה על הנעשה בגדה ■ ארה"ב בוחנת את העלאתה המחודשת של הצעת הפשרה בלבנון ■ ובעקבות המלחמה יצטרך הצבא לשנות גם את הפרדיגמות הכלכליות שלו

April 19th, 17PM April 19th, 19PM

בישראל התקבלו השבוע בהפתעה ובזעם תמונות מחוף הים של העיירה דיר אל-בלח, במרכז הרצועה, כשהוא גדוש בתושבים. חופי תל אביב אמנם מלאים כבר שבועות, אבל בעוטף עדיין לא חזרו שורדי הטבח לבתיהם ביישובים ההרוסים. החיים ברצועה עודם בלתי נסבלים, לתושבים ובוודאי לחטופים הישראלים, אך השבוע הורגשה הקלה מסוימת נוספת בלחימה שם, על רקע מיקוד תשומת הלב בעימות עם איראן.

במשך השבוע התקבלה תשובת חמאס להצעה האחרונה של המתווכות לעסקת חטופים. מהפרסומים ניכר שחמאס מוסיף להציג דרישות נוקשות, אפילו להחמירן. תומכיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו קפצו על הפרסום כמוצאי שלל רב. הנה, כביכול, ההוכחה כי חלק ממשפחות החטופים מעלילות עלילת שווא על המנהיג, כאילו לא פעל להחזרת בניהן ובנותיהן. בפועל, תרומת ראש הממשלה לקיפאון מרובה. במשך יותר מחודשיים הוא הגביל את חופש התמרון של הנושאים והנותנים מטעמו. כשהיה מקום ללחוץ על הדוושה ולהתקדם, לא עשה זאת. ובאחרונה, ישראל ויתרה על קלפים חשובים במו"מ. היא הוציאה את כוחותיה מחאן יונס והגדילה מאוד את ההיתר להכנסת משלוחי הסיוע ההומניטרי לרצועה, תחת לחץ בינלאומי כבד.

נותר עדיין קלף פוטנציאלי אחד, חידוש הלחץ הצבאי. כרגע זה לא קורה, מעבר להבטחות סרק של נתניהו על היותנו כפסע מהניצחון המוחלט ועל המבצע המתוכנן לכיבוש רפיח, שעדיין מתקדם די לאט. יש היגיון רב בדברים שאמר שלשום אלוף במילואים עמוס ידלין לחדשות 12: אם מישהו מאמין שלחץ צבאי יחזיר את החטופים, שיפעיל אותו. אם לא, ישראל צריכה לסגור עסקה תמורת שחרור כל החטופים ולסיים את המלחמה.

מה שנראה כעת כסתימת הגולל על סיכויי ההצלה של החטופים מעורר תגובות נואשות בקרב המשפחות, שמרביתן ניהלו עד היום מחאה מנומסת על נטישת קרוביהן. סימנים להתלהטות הרוחות אפשר לראות גם אצל מפוני העוטף, מפוני גבול הצפון וחלק מהמשפחות השכולות של חיילים שנהרגו במלחמה. השרים מירי רגב, יואב קיש ובצלאל סמוטריץ' זכו השבוע לקבלת פנים עוינת ברחוב ובכנסים, בתמונות שכמוהן נראו רק בימים שלאחר הטבח. השיח נגד נתניהו במחנה השמאל הולך ומסלים. אי אפשר לשלול אפשרות שהורה שכול, או הורה של חטוף, יפגע בעצמו בפומבי או לחלופין ינסה לפגוע במישהו מבכירי הממשלה. הייאוש גדול דיו.

נותר עדיין קלף פוטנציאלי אחד לשחרור החטופים, חידוש הלחץ הצבאי. כרגע זה לא קורה, מעבר להבטחות סרק של נתניהו על היותנו כפסע מהניצחון המוחלט

נתניהו ממוקד באיראן, אבל כשסוגיית החטופים עומדת על הפרק, מכריעים מבחינתו שיקולים חיוניים יותר: המשך הלחימה, או מראית עין שלה בפרופיל נמוך, כדי להבטיח את שרידות הקואליציה. ההצהרות של סמוטריץ' ומפלגתו, נגד עסקה שתכלול שחרור מסיבי של אסירים פלסטינים, רק הולכות והופכות נוקשות יותר. אפילו צל של מבוכה אין בהן. בנובמבר אשתקד, בעסקת החטופים הראשונה והיחידה עד כה, שרי הציונות הדתית בקבינט דווקא נמלכו בדעתם ברגע האחרון והצביעו בעד העסקה. 110 אזרחים, נשים וילדים, ניצלו מהתופת בעזה.

השמן נשפך במתכוון על המדורה גם בגדה המערבית. ביום שישי האחרון רצחו פלסטינים את הנער בן ה–14 בנימין אחימאיר, במאחז מצפון לרמאללה. מאז אירעו תקריות רבות בין מתנחלים לפלסטינים, שלפחות בחלקן היו פעולות נקם על מות הנער. חמישה פלסטינים נהרגו. צה"ל אינו שולט באמת בנעשה בגדה. עם תמיכה מוצהרת משרי הימין הקיצוני בממשלה, שליטה מלאה במשטרה ("משטרת בן גביר על מלא", הגדיר זאת מקור ביטחוני) ושליטה חלקית של סמוטריץ' במינהל האזרחי, המחנה האולטרה־ימני משקיע מאמץ ניכר בהבערת הגדה.

בין שני צבאות

סמוטריץ', המכהן במקביל כשר האוצר והשר הנוסף במשרד הביטחון, נמצא כעת בעימות ישיר עם שר הביטחון, יואב גלנט וצמרת צה"ל, שמאשימים אותו בעיכוב מכוון של החלטות ממשלה על הצטיידות חיל האוויר במטוסי קרב חדשים. "סמכנו על מערכת הביטחון וקיבלנו את 7 באוקטובר", הסביר השבוע בגלי צה"ל. "אני גמרתי לסמוך על הצבא. אוהב ומעריך אותם, אבל לא מוכן לתת להם צ'ק פתוח".

לכאורה, טענה עניינית, עד שנזכרים שהשר שטען כי "חמאס הוא נכס" עסוק כיום בהתנערות שיטתית מהאשם התורם שלו לאסון ובגלגול האחריות על מערכת הביטחון. לקינוח, סמוטריץ' הסביר כי "התפיסה של צבא קטן וחכם קרסה. אנחנו רוצים צבא גדול ואכזר". היינו צריכים לחשוד כנראה שאחרי כל הדיבורים על צבא "קטלני" יותר, יבואו גם תביעות לצבא אכזר יותר.

לעצם העניין, ברור שצה"ל יקבל תוספת תקציב גדולה, לחמש שנים לפחות, שבמהלכן תשודרג היכולת שלו בתחומים שונים. בחלקם, כבר נחשפה חולשתו בלחימה. החוכמה תהיה לנהל זאת בלי לשקוע במלחמת התשה אינסופית, בכמה חזיתות במקביל, ובלי שהכלכלה הישראלית תספוג עוד עשור אבוד, כפי שאירע לנוכח הכבדת הנטל הביטחוני אחרי מלחמת יום הכיפורים ב–1973.

שתי מסקנות מרכזיות מהמלחמה בעזה, שדרבנה לחימה בחזיתות נוספות, נוגעות לצורך של צה"ל בחימוש נוסף, אווירי וקרקעי, ובשיפור היכולות של אוגדות חי"ר ושריון נוספות, הנשענות ברובן על כוחות מילואים. ישראל הטילה ושיגרה מהאוויר ברצועה עשרות אלפי פצצות וטילים ולצדן ירתה מספר עצום של פגזי טנקים וארטילריה. צה"ל אינו מפרסם את המספרים המדויקים בזמן הלחימה ומסיבות מובנות גם אינו מעדכן על מצב מלאי התחמושת והחלפים שלו, שזכה לתגבור משמעותי לאורך המלחמה, מארה"ב ומהתעשיות המקומיות.

אבל די בדיווחי החיילים על שימוש מצומצם יותר בחימוש בזמן הלחימה בחאן יונס, שהחלה בדצמבר, ובעיסוק הבלתי פוסק בצורך לנהל "כלכלת חימושים" כדי לשקף את חשיבות הבעיה.

הפערים הללו נובעים מהערכת חסר מוקדמת בצה"ל — של אורך הלחימה, של היקף החימוש שיידרש כדי להשיג בה יתרון ולהגן על חיי לוחמים, ושל המאמץ והמשאבים שתובעת לחימה בו־זמנית בכמה זירות. לכך מצטרפת מצוקת החימוש העולמית, לנוכח המלחמה באוקראינה והמרוץ של מדינות אירופה להצטיידות צבאית מחשש מרוסיה ושל מדינות המזרח הרחוק מחשש מסין.

בשני העשורים האחרונים, צה"ל התחבט בשאלת היחס לאנשי המילואים. מצד אחד, גברו הטענות על עומס השירות, על רקע אי־השוויון בחלוקת הנטל והעומס הרב שהוטל על יחידות המילואים בשנות האינתיפאדה השנייה. מצד שני, לא הממשלות המתחלפות ולא הפיקוד הבכיר האמינו באמת ביכולת להשתמש במהלכי תמרון קרקעי בשטחי אויב צפופים, תוך הישענות על כוחות מילואים גדולים, כדי להכריע מלחמות. היה גם חשש ניכר מאבדות צבאיות, שהוביל להתלבטויות בדבר אופי הפעלת הכוח במבצעים ובמלחמות. בשנים האחרונות הוביל צה"ל מהלך לצמצום ניכר של יחידות המילואים (למשל, חטיבות שריון שהיו מצוידות בטנקים מדגמים מיושנים), פליטת עשרות אלפי אנשי מילואים משירות וחקיקת חוק המילואים, שהפחית את מספר ימי המילואים המותר בשנה ואימץ מודל תלת־שנתי, שהגביל מאוד את מספר ימי האימונים והתעסוקה המבצעית ברוב הגדודים והחטיבות.

כך, נוצרו בפועל שני צבאות. הצבא הראשון כלל מספר קטן של "אוגדות הכרעה" רב־זירתיות, שהתבססו על גרעין גדול של כוחות סדירים וקיבלו את כלי הרכב המשורינים החדישים והממוגנים ביותר (טנקי מרכבה 4 ונגמ"שי נמ"ר) ואת כל ציוד הלחימה והאמצעים המודרניים ביותר. הצבא השני, שהתבסס ברובו על יחידות מילואים, מיעט להתאמן, נע ברגל או על כלי רכב מיושנים ופחות ממוגנים (מרכבה 3, לצד נגמ"שים חדירים מימי מלחמת וייטנאם) ונדחק בתוכניות האופרטיביות לתחתית שרשרת המזון הצה"לית. המחשבה היתה שאוגדות העילית יסתערו קדימה, בזמן שהאוגדות האחרות יעסקו בעיקר בהגנת הגבולות ובביטחון השוטף בגדה.

המלחמה בעזה, מול אויב חלש יחסית לכאורה, טרפה את החישובים והתחזיות המוקדמות. ראשית, התברר שבשטח הצפוף והחפור, שבו חלק גדול מהלחימה מתנהל בכלל מתחת לקרקע, דרושות לצה"ל עוד אוגדות התקפיות ומצוידות. שנית, החשש שחיזבאללה לא יסתפק בהטרדות לאורך גבול לבנון אלא ינסה פלישה בנוסח חמאס לגליל ריתק לצפון כוחות רבים, לצד הצורך לשמור עוד כוחות עתודה לכל צרה שלא תבוא. ככל שהתארכה המלחמה, גדל העומס על מערך המילואים ונגבה עוד מחיר, בימי שירות, בנזקים כלכליים למשפחות ובעיקר בהרוגים ופצועים.

המסקנה המתבקשת אינה בניית עוד ועוד אוגדות, כמו בשנות ה-70, על בסיס תקווה לא מבוססת לעלייה פתאומית במוטיבציה הכללית לשירות קרבי או גל של ייסורי מצפון מאוחרים בקרב צעירים חרדים. במקום זאת, צה"ל יצטרך לשדרג את רוב אוגדות המילואים הקיימות ולהשוות ככל האפשר, באימונים, בציוד ובפלטפורמות, בינן לבין אוגדות העילית. זה תהליך שעשוי לארוך כמה שנים, אבל בסיומו יהיה קל יותר לישראל להתגונן ולתקוף במקביל, בכמה חזיתות.

במשך שנים התווכחו בסוגיות האלה במטכ"ל, לאורך כל תרגיל שבו נוסה תרחיש של מלחמה רב־זירתית. המלחמה בעזה לימדה שגם בעניין הזה, ישראל סבלה מחשיבה אופטימית מדי. המהלך המשלים נוגע לחיל האוויר. למרות כאבי הבטן של סמוטריץ', צפויה ליפול החלטה על רכש מסיבי של מטוסי קרב, מל"טים, טילים מסוגים שונים וכנראה (אף שהדבר שנוי במחלוקת) שיוחלט גם על קניית עוד מסוקי קרב.

תהיה שאלת משנה חשובה באשר לתמהיל הדרוש בין המטוסים למל"טים, תוך עלייה הדרגתית בחלקם של האחרונים. אבל עצם הצורך בפלטפורמות אוויריות חדשות, לנוכח גילן המתקדם של חלק מהקיימות, ברור ומובהק. ביום הראשון למלחמה פגע טיל נ"ט של חמאס במסוק יסעור ישראלי, שהנחית כוח צנחנים להצלת העוטף. הצוות הספיק לנטוש את המסוק, שהיה על הקרקע, בטרם עלה כליל באש. היסעור יוצר בשנת 1967, שנתיים לפני שנולד מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר.

2024-04-19T14:42:07Z dg43tfdfdgfd