עבור העקורים, יציאת רפיח היא עוד מעבר מגיהינום אחד למשנהו

עבור העקורים, יציאת רפיח היא עוד מעבר מגיהינום אחד למשנהו

צה"ל הזניק את האקסודוס החדש של תושבי הרצועה, והם נאלצים לבחור בין עיי חורבות בחאן יונס לרצועת חוף חסרת תשתיות מים וביוב

May 07th, 06AM May 07th, 13PM

לפי דיווחים פלסטיניים, בהפצצות ובהפגזות הישראליות על 11 בתים במזרח רפיח בלילה שבין יום ראשון לשני, נהרגו 22 פלסטינים, בהם שמונה ילדים ותינוקות. אתר סוכנות הידיעות ופא הראה סרטון ובו אמהות בוכות נפרדות מילדיהן הכרוכים בבד לבן. בישראל דווח על ההפצצות כתגובה על פצמ"רים שהרגו ארבעה חיילים ופצעו עשרה אחרים. ברפיח הבינו את ההפצצות לא כתגובה או כפגיעה במקורות הירי, אלא כנקמה וכהקדמה לפלישה הקרקעית הצבאית לעיר; וכן כפקודה לעקור מבתיהם, לא פחות מהכרוזים שהטילו מטוסי צה"ל או ההודעות המוקלטות והסמסים ממספר חסוי שנשלחו לטלפונים של התושבים. המילה הנייטרלית מאוד "פינוי" לא מעבירה ולו קמצוץ מהאימה, הזעם והתשישות.

וכך, ברגל, על עגלות, במיניבוסים, במכוניות פרטיות מקרטעות ועל אופנועים — עמוסים במזרנים, שמיכות, מעט בגדים ומזון — החל אתמול (שני) אקסודוס חדש של תושבי רצועת עזה: מהשכונות שבמזרח רפיח לעבר הלא ידוע והלא מוכר צפונה או מערבה, כשהבחירה היא בין עיי החורבות בחאן יונס ובין רצועת החוף החקלאית מוואסי, חסרת תשתיות מים וביוב, שישראל מתעקשת לכנותה אזור הומניטרי.

האם בעקבותהודעתו הדרמטיתאמש של אסמאעיל הנייה, כי חמאס מסכים למתווה הפסקת האש, יחזרו עשרות אלפי הבורחים על עקבותיהם? האם שיירת הנסים תיבלם? מה שבטוח בשלב זה הוא שהודעתו והודעות הנגד בישראל כי מדובר בהטעיה — הוסיפו לבלבול, לחוסר הידיעה ולקושי להחליט מה לעשות. כל אלו שלטו ברפיח בצל ההצהרות הישראליות התכופות שישראל נחושה בדעתה לפלוש גם לעיר דרומית זו. וכל זאת בתוספת לאימה, לייאוש ולתשישות הקבועים, ולידיעה שבכל רגע כל אחד יכול להיהרג, לאבד יד או רגל או לקבור ילדה בת שש.

אל־ג'נינה היא אחת השכונות במזרח רפיח שהופגזו שלשום, ושצה"ל פקד על תושביהן לעקור מהן. באל־ג'נינה גרים כמה מחבריי וחברותיי ומשפחותיהם. רובם עקרו אליה מעזה וממחנה הפליטים ג'באליה כבר לפני כחצי שנה. אחרים עברו להתגורר בה לפני עשרים ושלושים שנה. העצים והירק שבהם טבל אזור זה (ומכאן שמו: גינה) פינו מקום בהדרגה לבתי בטון בכל מיני גדלים. צעירי מחנה הפליטים שאבורה עבדו קשה, חסכו פרוטה לפרוטה ונכנסו לחובות כדי לצאת מהסמטאות הצרות ומהבתים הצפופים ונעדרי השמש, ולקנות חלקת אדמה לבנות בה את ביתם.

עכשיו מצטופפים אצל תושבי ג'נינה קרוביהם העקורים בשנית, בשלישית ואף ברביעית. במשך שבעה חודשים הם הרגישו קצת בני מזל, על אף שגם בג'נינה, כמו בשאר שכונות רפיח, הפצצות מהאוויר הרסו בתים וקטלו את דייריהן. בכל זאת, הם נשארו בבתיהם ולא באוהלים, היו להם חפצים חיוניים כגון שמיכות, בגדים, מזרנים וכלי מטבח. מספר הממתינים לתור להיכנס לשירותים לא היה 300 או 400, כמו בבתי הספר שהפכו למחסים, אלא 10 או 30 — תלוי בגודל המשפחה. האם הם ייכנסו השבוע לסטטיסטיקה של מי שאיבדו את קורת הגג שלהם? האם הם ימצאו אוהל? האם יישנו בימים הראשונים תחת כיפת השמיים?

הוריהם היו ילדים כשגורשו מכפריהם, או ממג'דל (אשקלון) ואסדוד (אשדוד), בשטח שהפך להיות מדינת ישראל. כמה מהם עדיין בחיים. הם לא שוכחים את העקירה ההיא, את אובדן ביתם אז. הם נזקקים להשגחה ולטיפול מיוחדים, ומייחלים למות כדי שלא יהיו למעמסה על ילדיהם ונכדיהם.

שתי משפחות של חברים — של דאליא ושל יעקוב — גרות במרחק 200 או 300 מטר זו מזו. דאליא אמרה אתמול שהם "בתוך המפה" — כלומר שהבית שבו היא מצטופפת עם ילדיה וגיסיה הוא בתוך האזור שיש לפנות, שעכשיו עליהם לארוז את המעט שיש — ולברוח. יעקוב אמר אתמול (לפני הכרזת הנייה) שביתו אינו במפה, ושהם עוד מחכים לראות מה יקרה. ארבע משפחות גרות בבית זה עכשיו. לדעתו, גם הבית של דאליא אינו "בתוך המפה", והוא חושב שהיא ומשפחתה לא צריכים עדיין לברוח.

לעומת זאת, בית החולים היחיד ברפיח, יוסף א־נג'אר, כן "בתוך המפה". האם עכשיו, שאל יעקוב, כל המאושפזים והעקורים שנמצאים בו והצוות הרפואי יתחילו להתפנות? ומי שיישאר ייהרג וייקבר בקברי אחים? דאליא אמרה שהיא אינה בטוחה שיעקוב צודק ושבית קרוביה אינו "בתוך המפה". היא אמרה שאף אחד ממילא אינו מבין באמת את המפה, ושהם לא יודעים מה לעשות. האם לארוז, מה לארוז, איך להסיע את הסבתא.

"אנחנו במרחק 500 מטרים (מאזור שממנו מתפנים אנשים, ע"ה). מה זה 500 מטרים? כשתהיה הפגזה או הפצצה הרסיסים יגיעו אלינו. אנחנו לא יודעים לאן ללכת. חשבנו לצאת למרכז הרצועה אבל אין משאית שתיקח אותנו. אנחנו כבר לא יודעים מה אנחנו יכולים לעשות". הקו ניתק באמצע השיחה. בהודעה שהקליטה היא אמרה שהקליטה מאוד חלשה, ושכל הזמן שומעים הפצצות והפגזות.

חברנו המשותף סאלח, שגם הוא עקר לפני כשישה חודשים ממחנה הפליטים א־שאטי, לא סבל את אי־הידיעה והפחד התמידיים מפלישה קרקעית לרפיח: הוא כבר עזב לפני חודשיים ועבר לשכונה דלה בבתים, יחסית, מצפון לחאן יונס. "לא רציתי שיקרה לנו מה שקרה בעקירה הראשונה: שבאמצע הלילה אנחנו בורחים מהבית, ומשאירים הכל מאחורינו, כולל שמיכות ומזרנים", אמר.

בהתחלה חששה אשתו לעבור לשם, למין בקתת־קיט שיש להם, כי השירותים מחוצה לה. היא פחדה שמפעילי כטב"ם ישראלי יחליטו שמי שנראה מחוץ לבית הוא חמוש של חמאס, ויהרגו אותו. אבל המתח והפחד מפלישה לרפיח גברו על הפחד מפגיעת הכטב"ם. "זה לא שאנחנו חיים, אלו לא חיים", אומר סאלח. "הרחובות מלאים בביוב, בזבל, אין לנו מים בבקתה, גם למי שיש עדיין משכורת — אי אפשר להוציא מהבנק ומשלמים כמעט רבע על עמלה לחלפנים. בלון גז עולה 400 שקל. אנחנו לא עובדים, הילדים לא לומדים. אנחנו סתם מתקיימים, וכל רגע כל אחד יכול להיהרג. הגיהינום הוא אותו גיהינום, פה או ברפיח או בעזה".

2024-05-07T03:14:28Z dg43tfdfdgfd