סגירת אל־ג'זירה לא תפגע בחמאס ולא תשנה את מעמדה של קטאר
סגירת אל־ג'זירה לא תפגע בחמאס ולא תשנה את מעמדה של קטאר
ישראל הצטרפה למועדון מכובד של מדינות ערביות שהפסיקו בעבר את שידורי הרשת. הצעד הזה צריך להדאיג את כלי התקשורת בישראל, שאינם יכולים לשדר באופן עצמאי מתוך עזה
May 06th, 06AM May 06th, 06AMישראל הצטרפה אתמול למועדון מכובד של מדינות ערביות שמעת לעת סגרו את משרדי אל־ג'זירה, עצרו ואסרו את עיתונאי הרשת והטילו חרם על קטאר — בין היתר כדי לגרום לדוחה לסגור אותה. אבל כפי שלמדו מנהיגים ערבים, סגירת המשרדים אינה יכולה למנוע או לסכל את פעילות הרשת המשדרת מיותר מ–90 מדינות ופונה לכ–350 מיליון צופים פוטנציאליים דוברי ערבית ולמיליוני צופים באנגלית ברחבי העולם.
ההחלטה שקיבלה הממשלה פה אחד, כאילו מדובר באויב המסוכן ביותר שאיתו ישראל מתמודדת, נראית יותר כתוצר של תסכול והתחשבנות עם קטאר. אך תרומתה הממשית למערכה הכושלת על "ההסברה" — מחדל קולוסלי ענק נוסף של הממשלה — שואפת לאפס. סגירת משרדי אל־ג'זירה היא מבחן ל"אומץ הפוליטי" של ממשלת ישראל, שחשיבותה דומה רק לכיבוש רפיח. אל־ג'זירה הפכה לסמל העליון של הסתה נגד ישראל ותמיכה בחמאס, אבל מעניין איזו תרופה יש לממשלת ישראל נגד אלפי חשבונות פייסבוק, טלגרם וטיק טוק — המתחרים המשמעותיים של אל־ג'זירה, המספקים את רוב התכנים שבונים את תדמיתה של ישראל בעולם.
אל־ג'זירה לא תוכל אולי לשדר ממשרדיה בישראל אבל כדי להמשיך ולהראות לעולם את ההרס, ההרג והרעב ברצועת עזה, היא אינה זקוקה למשרדים בתל אביב או ברמאללה. היא משדרת אותם ישירות מעזה, כפי שעשתה כשדיווחה ישירות מן השטח במלחמתה של ארה"ב באפגניסטאן ואחר כך בעיראק; או כשדיווחה על חשכת משטריהם של נשיאי מצרים חוסני מובארק ואחריו עבד אל־פתאח א־סיסי, של מלכי סעודיה או של המשטר הדרקוני של נשיא תוניסיה לשעבר, זין אל־עאבדין בן עלי, טרם פרצו מהפכות האביב הערבי ואחריהן. גם כשמדינות אלו סגרו את משרדיה.
אל־ג'זירה שהוקמה ב–1996 בידי שליט קטאר, השייח חמד בן חליפה אל תאני — אביו של השליט הנוכחי, השייח תמים — אינה רק רשת טלוויזיה. זהו פרויקט מדיני ופוליטי שנועד לשמש את הנהגת קטאר כאמצעי לעצב את דעת הקהל הערבית. זו היתה הצלחה סוחפת ומהירה שבתוך פחות מחמש שנים הפכה לרשת הפופולרית ביותר בעולם הערבי עם כ–70% שיעורי צפייה. הרשת הוקמה כ"חברה פרטית לתועלת הציבור", תמהיל מקורי שמצד אחד מעניק לה עצמאות תפעול והפקת תוכניות ובה בעת מאפשר לה לקבל תמיכה שנתית נדיבה מן הממשלה שממשיכה לתחזק ולממן אותה.
מלכתחילה אל־ג'זירה לא התיימרה להיות רשת ניטרלית, חפה מפניות או משוא פנים; אבל כאן היה גם החידוש העצום שהיא חוללה בשיח הציבורי הערבי. לפניה פעלה אמנם רשת MBC, שקמה שנה קודם לכן, אך היא שידרה בעיקר תכני בידור, אופנה, עיצוב, ומעט חדשות. אל־ג'זירה יצרה שיח תקשורתי ערבי על־לאומי ובנתה עולם מושגים חדש שלא היה מוכר במדינות ערב. השימוש בלוויין אפשר לה לעקוף מגבלות שהטילו המשטרים הערבים על תחנות הטלוויזיה המקומיות; להציג מציאות "אמיתית" או לפחות אלטרנטיבית לזו שעיצבו והכתיבו המשטרים; להכיר לציבור אנשי אופוזיציה שעד אז לא היו מוכרים לו — ובפעם הראשונה בערוץ ערבי הופיעו בה גם מרואיינים ישראלים, בהם עיתונאים ופוליטיקאים.
תוכנית הדגל שלה, "הכיוון ההפוך" בהגשת העיתונאי הוותיק פייסל אל־קאסם, הציגה נושאים שהיו טאבו בכל ערוץ לאומי. אל־ג'זירה ריסקה את מיצג השווא שנקרא "אחדות ערבית", כשהציגה לציבור את הפערים העצומים בין אורח חייהם של עשירי מדינות המפרץ לאלה של עניי מצרים ותימן. המשטר הקטארי האוטוקרטי לא הוצג כמובן לצופים כחלק מהמשוואה הזו. וכך גם קטאר עצמה, שבה מתגוררים כ–300 אלף אזרחים הנהנים מרמת החיים הגבוהה בעולם — ולצדם כמיליון וחצי עובדים זרים, רבים מהם בתנאים קשים.
"אל־ג'זירה היא מנהיגה בכך שהיא משנה את דעותיהם וגישותיהם של אנשים. תאהבו זאת או לא, היא בהחלט אפקטיבית", קבעה ב–2011 שרת החוץ של ארה"ב, הילרי קלינטון, בעדותה בפני ועדת החוץ של הסנאט. האפקטיביות הזו היא המטרה המדינית שאליה חתר מנהיג קטאר, שלא הסתפק רק בפריצת השיח הציבורי הערבי. באמצעות הרשת הוא גם עקף את גבולות השיח הדתי שהגדירו המשטרים הערביים. התוכנית הפופולרית "ההלכה והחיים" (אל־שריעה ואל־חיאת) בהנחיית השייח יוסוף אל־קרדאווי — מי שנחשב למנהיג הרוחני של האחים המוסלמים — כוננה בפעם הראשונה קשר ישיר בין הצופים לחכם ההלכה, שהשיב על שאלות מחיי היומיום. כאלו שלעיתים סתרו את הקו "של המשטר", שחכמי ההלכה הונחו להפיץ. אבל בתוכנית זו נשמעו גם אמירות אנטישמיות בוטות וישירות, לרבות הטפותיו של אל־קרדאווי להילחם ביהודים עד השמדתם.
לא רק משטרים ערביים הכריזו מלחמה על הרשת שחשפה את כשליהם ושמטה מידיהם את השליטה המוחלטת על השיח הציבורי. "אל־ג'זירה היא השופר של אל־קאעידה וכלי של תעמולה אנטי־אמריקאית", קבע ב–2004 שר ההגנה של ארה"ב, דונלד ראמספלד. את אופן סיקורה את המלחמה בעיראק הוא תיאר כ"מרושע, לא מדויק ובלתי נסלח".
אבל דווקא במלחמות בעיראק ואפגניסטן אל־ג'זירה קנתה את שמה הבינלאומי. היא היתה הרשת היחידה בתחילת המלחמה באפגניסטאן שפעלה באופן עצמאי בזירה שבה נאסר על כלי תקשורת אחרים להיכנס למדינה. רשתות בינלאומיות, בהן רשתות הדגל בארה"ב, שידרו סרטים שרכשו ממנה. גם בעיראק, שבה בתחילת המלחמה נאלצו כלי תקשורת זרים לפעול רק בצמוד לכוחות הקואליציה, הרשת היתה היחידה שדיווחה על ההרג וההרס העצומים שנגרמו לאזרחים. בכך היא סדקה את דימוי "המלחמה הנקייה" שהממשל בוושינגטון ביקש לשווק. על כך שילמה אל־ג'זירה מחיר כבד ב–2003, כשמשרדיה בבגדאד הופגזו והכתב הבכיר שלה, טארק איוב, נהרג בהפצצה אווירית. ארה"ב, אגב, הפרידה אז בין מלחמתה נגד אל־ג'זירה לבין יחסיה ההדוקים עם קטאר — שבה כבר פעל מזה כשנתיים הבסיס האמריקאי הגדול ביותר במזרח התיכון, בסיס אל־עודייד, שממנו יצאו גם התקיפות על אפגניסטאן.
"סגירת החשבון" עם קטאר דרך סגירת משרדי אל־ג'זירה בישראל לא תשנה את מעמדה של קטאר בארה"ב ולא תשפיע על יחסיה עם חמאס. אבל זהו צעד שצריך להטריד כל כלי תקשורת ישראלי, וכל עיתונאי הגון שאינו מצליח להגיע לזירת המלחמה בעזה בעצמו ולדווח ממנה ישירות. היא אף לא תטשטש את הצורך בחקירה אמיתית לגבי מספרם הרב של העיתונאים שנהרגו בעזה. על פי הדו"ח הזמני שפרסמה בשבוע שעבר הוועדה להגנה על עיתונאים, מדובר בכמאה עיתונאים. לשם השוואה, במלחמה בעיראק נהרגו 150 עיתונאים בין 2003 ל–2011.
2024-05-06T03:10:57Z dg43tfdfdgfd