נתניהו ביד ושם, באנגלית: "נילחם לבד אם נצטרך. לעולם לא עוד - זה עכשיו"

כיסא ריק הושאר עבור החטופים בעצרת הממלכתית, שם אמר רה"מ: "7 באוקטובר לא היה שואה רק בגלל היעדר יכולת". הוא זעם: "הרעבה? רצח עם? שקרים שהם פשיטת רגל מוסרית", והוסיף: "צווי מעצר מהאג נועדו לכבול את ידינו, הקמפוסים בארה"ב - כמו גרמניה בשנות ה-30". הרצוג: "לפני הטבח נחלשו יכולת ישראל להגן על עצמה, האחדות - והאמונה בצדקת הדרך"

באופן חריג, ראש הממשלה בנימין נתניהו בחר אמש (יום ראשון) לדבר גם באנגלית בנאומו בעצרת הפתיחה הממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם. "נילחם לבד אם נצטרך", אמר, כשברקע ההתנגדות הבינלאומית לפעולה של צה"ל ברפיח, האיום בצווי מעצר בהאג והביקורת על ניהול הלחימה. אל מול כיסא ריק שהוקדש ל-132 החטופים, הוסיף נתניהו - שבימים האחרונים הואשם בטרפוד העסקה להשבתם - כי "אחינו ואחיותינו עדיין מוחזקים במרתפי החמאס. אנחנו נחושים להוציא אותם מהתופת ומהאפלה - וגם להשלים את מיטוט יכולות חמאס".

נתניהו אמר כי "מחבלי החמאס טבחו, התעללו, אנסו, וחטפו, אך אני מבקש לחדד - מתקפת הטרור המחרידה ב-7 באוקטובר לא הייתה שואה. לא בגלל היעדר הכוונה להשמיד אותנו, אלא בגלל היעדר היכולת לעשות זאת. כי הכוונה היא אותה כוונה. הנאצים חתרו לחסל את היהודים עד האחרון שבהם. מרצחי החמאס מונחים על-ידי אותה מטרה בדיוק. בחדר ילדים בעזה ששימש כמאחז טרור חיילינו מצאו עותק של ספר השטנה של היטלר, מיין קאמפף".

בהמשך נאומו ציין נתניהו כי "בדורות עברו העלילו על היהודים שאנחנו מרעילים בארות, שאנחנו משתמשים בדמם של ילדים לאפיית מצות, שאנחנו מפיצים מחלות", ותקף: "היום מעלילים עלילות חדשות של ביצוע רצח עם, של הרעבה בעזה, האמת הפוכה לחלוטין. על איזה רצח עם הם מדברים? הרי אנחנו עושים הכל כדי להימנע מפגיעה באזרחים, אנחנו נוקטים צעדים ששום צבא בהיסטוריה לא נקט. על איזו הרעבה הם מדברים? מתחילת המלחמה אנחנו מאפשרים להכניס לעזה משאיות מזון ותרופות כדי למנוע רעב ומשבר הומניטרי.

"טירוף המערכות הזה הגיע לקמפוסים הנחשבים ביותר במערב. סטודנטים יהודים תומכי ישראל סופגים מדי יום איומים, נאצות והטרדות. הם חוששים להיראות עם סממן יהודי כלשהו. מרצים וחוקרים יהודים מוכים ומושפלים, בריונים מוסתים פורצים לכיתות הלימוד, מנפצים שמשות. זה מזכיר דברים שקרו בגרמניה של שנות ה-30, רק שהפעם זה קורה באמריקה של 2024".

רה"מ אמר עוד כי "שערורייה חמורה לא פחות עלולה להתרחש בין כותלי בית הדין הפלילי בהאג. בית דין זה, שנוסד על רקע השואה כדי להבטיח שלעולם לא עוד, שוקל להוציא צווי מעצר נגד מנהיגיה ומפקדיה של מדינת ישראל. אם צעד כזה יתבצע, הוא מכוון לקשור את ידינו ובכך לסכן את זכותה הבסיסית של מדינה, הזכות להגן על עצמנו. איזה אבסורד, איזה עיוות של הצדק בהיסטוריה. צעד כזה יכתים בכתם בל יימחה את עצם הרעיון של צדק ומשפט בינלאומי. אני מבקש לומר שהכוונה לכבול את ידינו באה מגורמים שונים בקהילה הבינלאומית, ומכאן, מירושלים, בליל יום השואה, אני שולח להם מסר ברור ונחרץ - לא תכבלו את ידינו, גם אם ישראל תיאלץ לעמוד לבד, נעמוד לבד ונמשיך להכות בעוצמה באויבינו עד לניצחון".

נתניהו עבר בנקודה זו לדבר באנגלית, וחזר על דבריו: "אני אומר למנהיגי העולם - שום לחץ, שום החלטה על-ידי פורום בינלאומי, יעצרו את ישראל מלהגן על עצמה. אם ישראל תיאלץ לעמוד לבדה, היא תעמוד לבדה".

הנשיא הרצוג הדגיש בפתח נאומו כי "זוהי לא שנה רגילה, וזה לא יום זיכרון רגיל. השנה המדינה נמצאת במלחמה, אנחנו נמצאים במלחמה. 212 ימים חלפו מאז הטבח הנורא שביצע חמאס בתינוקות, ילדים וקשישים, נשים וגברים. מאז יצאנו למערכה כבדת ימים וכבדת דמים – כפי שראינו גם היום בכרם שלום, לפני שעות אחדות. מאז נחטפו אחינו ואחיותינו בידי האויב האכזר, והלב שלנו איתם. אני מאמץ אל ליבי את משפחות החטופים וזועק, מתפלל, מייחל ומתחייב בשם העם כולו: לא ננוח ולא נשקוט עד שישובו בנות ובנים לגבולם". 

הרצוג אמר עוד כי "אני מחבק מכאן את המשפחות השכולות, גם אלה שהתווספו היום למעגל השכול הכואב. אני מחזק את חיילי צה"ל וכוחות הביטחון ומייחל להצלחתם ולשובם בשלום של לוחמינו בחזיתות השונות, לחזרתם המהירה לבתיהם של התושבים המפונים, ומתפלל להחלמתם השלמה של הפצועים בגוף ובנפש. כשאני ניצב כאן הערב, עולה וצף בי סרטון שראיתי בעיצומה של המלחמה וריגש אותי עמוקות, שבו מגולמת תמצית המקום הקדוש הזה: שואה ותקומה אחוזות זו בזו, בדמותם של סבא ונכד: הסב – אליקים הולנדר, שורד שואה בן 96 וסגן אלוף במילואים בצה"ל. הנכד, אורי הולנדר, חייל מילואים שיצא להפוגה ראשונה מהקרבות, ובא לבקר את סבו, עם המדים ועם הנשק. הם מתחבקים. והסב שורד השואה לוחש לנכדו, כשדמעות זולגות על לחייו, 'ברוך השם שזיכני לראות אותך, עם נשק, מגן', ומוסיף - 'אתה הניצחון שלי'". 

הוא הזכיר גם את סיפורו של שורד השואה נפתלי פירסט, שנכדתו מיקה שרדה את טבח 7 באוקטובר. נפתלי בן ה-12, אסיר מספר 14026-B שרד שלוש במחנה הריכוז בוכנוולד. ב-7 באוקטובר, נכדתו התחבאה במשך כיממה בממ"ד בקיבוץ כפר עזה יחד עם בן זוגה אסיף ובנם בן השנתיים נטע. קרוביהם וחבריהם, בהם אימו של אסיף, תמי, ובן זוגה, איתן – נטבחו. לאורך עשרות השנים שחלפו מאז השואה, הבטחנו פעם אחרי פעם, 'לעולם לא עוד', ונשבענו שהעם היהודי לא יעמוד עוד חסר אונים וחסר הגנה. ועל אף כל זאת, ובשל כל זאת, מחזות 7 באוקטובר טלטלו את כולנו, והדהדו בלב כולנו את זוועות השואה.

"גם עבורי, התיאורים של אימהות שהשתיקו תינוקות לבל יבכו ויסגירו את מקום מחבואם, של ילדים שנקרעו מהוריהם ושל רוצחים נתעבים – שראו בנאצים מודל לחיקוי, ועינו, שרפו וטבחו משפחות שלמות - הדהדו את הנוראים שבקורות עמנו. אבל במיוחד ביום הזה, אני מבקש שנקשיב קשב רב לדבריו של נפתלי, שלאחר הטבח אמר לנכדתו מיקה כך, ואני מצטט: 'זה דומה, זה מפחיד, אין מילים לתאר את האכזריות הזאת, אבל זה לא אותו דבר. זו לא שואה'. שואה שנייה לא תהיה'". 

הנשיא הדגיש: "ואכן - זו לא שואה. 7 באוקטובר לא היה שואה מפני שיש לנו היום את מדינת ישראל, ואת צבא ההגנה לישראל. על אף שתוצאות האסון והתדהמה עדיין הולמות בנו, אנחנו לא שוכחים שיש לנו את מה שאחינו הנספים בשואה יכלו רק לחלום עליו, רק לדמיין: מדינה וצבא משלנו. צבא שגם כעת נלחם במערכה שעוד לא תמה – על ביתנו הלאומי. בית של עצמאות ממלכתית. אני אומר זאת באמונה שלמה וזכה - למרות האסון והאבל שעדיין מכים בנו: את הבית הזה שום דבר לא יוכל להחריב. את העם הזה, העם שלנו, שעבר את השואה הנוראה מכל, ובנה לעצמו קוממיות במולדתו 2,000 שנים אחרי שהוגלה ממנה בכוח הזרוע – שום דבר לא יוכל להכחיד".

"היום, עלינו לשוב ולבנות את עצמנו"

הרצוג ציין בנאומו כי "אני שומע את החרדות, החששות והדאגות בקרב רבים בעם. אני מבין את החרדות הללו, ועונה באופן חד וחלק: אני מאמין בנצח ישראל שלא ישקר. אני מאמין בעם ישראל, במדינת ישראל, ובחובתנו לשמור עליהם מכל משמר. לשם כך, ביום הקדוש הזה, עלינו להתחייב יחד לשוב ולבנות את עצמנו, תוך הישענות על שלושה יסודות, שנחלשו לפני השבעה באוקטובר. ואלו הם: יסוד ההגנה העצמית, יסוד השותפות והאחדות ויסוד האמונה והתקווה". 

הנשיא תיאר כי "עלינו לעולם לדעת להגן על עצמנו - בעצמנו. עם כוח מגן איתן ומתקדם, ובריתות מדיניות – עולמיות ואזוריות. שילוב שיבטיח לנו יתרון איכותי מוכח, ויבצר לעד את חוסננו כמדינה יהודית ודמוקרטית". יסוד השותפות והאחדות, לדברי הרצוג, נובע מכך ש"בל נשכח שטענתנו ההיסטורית למדינה נשענת בין היתר על היותנו עם אחד, שזכאי למדינת לאום משלו. לכן, כשאני אומר אחדות - כוונתי להיותנו עם אחד. אחדות היא לא אחידות, אבל אסור לנו לתת לפלגנות ולקיטוב לשלוט בנו. אם לא נקשיב אחד לשני, אם לא נכאב יחד, אם נהפוך לקהילות ומחנות שכבר לא זוכרים מה מחבר ביניהם – אנחנו עלולים לאבד לא רק את עמנו האחד, אלא גם את מדינתנו האחת. עלינו לזכור כל העת: הלכידות הישראלית שראינו בחצי השנה האחרונה, בחזית ובעורף, היא דמותנו האמיתית". לבסוף תיאר הרצוג כי "היסוד השלישי הוא יסוד האמונה, הרוח והתקווה. האמונה העמוקה בצדקת הדרך, רוח הלחימה על עתיד טוב יותר, והידיעה שהתקווה תנצח".

בהמשך הטקס השיאה משואה שורדת השואה פנינה חפר יחד עם הנכד שלה, לוחם שלדג, שהגיע לטקס כשמסכה על פניו כדי להסתיר את זהותו. פנינה נולדה ב-1930 ברומניה למשפחה בת 21 ילדים. אביה היה רב הקהילה והמשפחה גרה ליד בית הכנסת. משפחת וייס הייתה ציונית, ובניה דיברו עברית. רוב בני משפחתה נרצחו בתאי הגזים, אך פנינה ואחותה בלומה שוחררו על ידי חיילי ארה"ב ב-1945. השתיים הפליגו לארץ בספינת מעפילים בנובמבר 1946. 

• אלגרה שנמלטה מבנגאזי, אריה ששרד את אושוויץ: אלו מדליקי המשואות

לאחר מכן השיאה משואה אלגרה גוטה, שנולדה בשנת 1928 בבנגאזי שבלוב. אלגרה ומשפחתה גורשו ב-1942 למחנה הריכוז ג'אדו, יחד עם יתר יהודי בנגאזי. בשנת 1943 שחררו הבריטים את המחנה, ואלגרה ובני משפחתה שבו לבנגאזי. בספטמבר 1948 ברחה המשפחה באישון לילה לטריפולי ובעזרת אנשי הסוכנות היהודית הועברה לנפולי שבאיטליה, משם למילאנו ובנובמבר 1948 הפליגה המשפחה מבָּרי שבאיטליה לישראל באונייה "טטי". באפריל 1952 נישאה אלגרה לאהרון ג'ינו גוטה והם השתקעו בתל אביב. לאלגרה ולאהרון ג'ינו גוטה ז"ל שני ילדים, שלושה נכדים ושישה נינים.

את המשואה השלישית השיא שורד השואה אריה איתני, שנולד במילאנו שבאיטליה בשנת 1927 בשם ארמין גוטמן, בן יחיד להוריו שמואל ואסתר-אטל, מהגרים מהונגריה. במאי 1944 נכלאו אריה ומשפחתו בגטו אֵגֶר. לאחר כחודש גורשו לאושוויץ, וכל בני המשפחה נרצחו בתאי הגזים, חוץ מאריה. אריה הועבר מאושוויץ למחנה קָאוּפֵרינג ועבד בעבודות כפייה. אריה סיפר על אחת הסלקציות: "הוכרחנו לרוץ עירומים לעיני קציני הס"ס. ניצלתי שנייה שבה לא שמו לב והזדחלתי אל מתחת לקרונות. התלבשתי במהירות ונדחקתי אל בין האסירים שנמצאו כשירים לעבוד". ב-1947 הגיע אריה לארץ-ישראל. הוא התגייס להגנה ולחם במלחמת העצמאות.

בהמשך השיאה משואה ראיסה ברודסקי, שנולדה ב-1937 בשרגורוד שבאוקראינה למשפחה מסורתית שמנתה חמש נפשות. עם פלישת גרמניה הנאצית לשטחי ברית-המועצות ביוני 1941 נבזזה המסעדה שבה עבד האב. במרץ 1944 שחרר הצבא האדום את שַרגוֹרוֹד. ראיסה למדה מתמטיקה ושרטוט ועבדה בתור מורה למתמטיקה. בשנת 1990, עם פתיחת שערי ברית-המועצות, הגשימו ראיסה ובני משפחתה את חלומו של האב ועלו לישראל. כשראיסה עלתה לא ידעה עברית, אך החלה ללמוד באולפן ובתוך שנה עברה קורס להוראת מתמטיקה והחלה ללמד בתור מורה בבית ספר יסודי. לראיסה וסמיון שני ילדים, חמישה נכדים ושני נינים.

את המשואה החמישית השיא שורד השואה מיכאל בר-און, שנולד בשנת 1932 בקרקוב שבפולין בשם מיכאל בראונפלד, הבן הצעיר במשפחה חסידית ובה שמונה ילדים. עם כיבוש קרקוב בידי הגרמנים בספטמבר 1939 התעללו הכובשים באבי המשפחה חיים ותלשו את זקנו ופאותיו. בשנת 1941 הוכנסה המשפחה לגטו קרקוב ומשם הועברה לעיר מיינדזיז'ץ פודלסקי, שבה השתכנה באורווה עקב מחסור כיס. מיכאל, יחד עם אחיו ואחותו, הצליח להגיע לארץ ישראל ב-1944. הוא שימש מדריך לנערים ניצולי שואה והתגייס לצה"ל. בצבא שירת בתפקידי פיקוד, ובין השאר היה ראש ענף אישות וקבורה במלחמת יום הכיפורים.

איזי (יצחק) קביליו השיא את המשואה השישית בטקס. הוא נולד בשנת 1928 בסרייבו שביוגוסלביה (היום בוסניה והרצגובינה), בן יחיד להוריו ליאון ונטה לבית בירנברג. באפריל 1941 כבשו הגרמנים את יוגוסלביה. הם הלאימו את המפעל של האב, ואת בית הכנסת הגדול הרס אספסוף, לעיניו של איזי. לאחר כניעת איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943 פשטו פרטיזנים מתנגדי הנאצים על האי והעבירו את היהודים בסירות אל היבשה. בתום המלחמה שבו איזי והוריו לסרייבו. איזי סיים את לימודיו בגימנסיה והחל ללמוד הנדסה. בדצמבר 1948 עלתה המשפחה לישראל.

במקביל לעצרת ביד ושם, השר בני גנץ ומפקד חיל האוויר תומר בר השתתפו בטקס במכון "משואה" - המכון ללימודי השואה שבקיבוץ תל יצחק. לאחר ששבר את כף רגלו בשבוע שעבר, גנץ נאלץ להיעדר מהטקס, אך נאם בסרטון מוקלט. יזם ההייטק אייל וולדמן, ששכל ב-7 באוקטובר את בתו, השיא בטקס את "משואת התקומה", ולדמן אמר בעצרת: ״אני מרגיש נכשל שלא יכולתי לשמור על הבת שלי, כל הילדים שלי היו בקרבי. שלא נחזור למצב כמו שהיינו בשואה".

גנץ אמר בנאומו כי "בשואה, גברנו כפרטים וכעם על הייאוש והאימה. מול כוחות הרשע הנאצים, בני עמנו נאחזו בכוחות הנפש, ברצון לחיות בעצמם וברצון לחיות כעם. בימים שאחרי 7 באוקטובר שוחחתי עם מאות שעברו את התופת. הביטוי "שואה שנייה" נשמע לא אחת, והסיפורים היו שוב סיפורי גבורה: חיילים, שוטרים ואנשי כוחות ביטחון והצלה או אזרחים, שניהלו קרבות בתושייה ובאומץ. אנשים שגילו ערבות הדדית וחירפו את נפשם. הטבח הזכיר לנו שהגבורה אינה רק בכוח הצבאי, אלא קודם כל בנפש האדם והאומה. אויבינו ביקשו להשמיד, להפחיד ולפרק אותנו, ומצאו אותנו מאוחדים ונחושים יותר. 

"גם כעת אנו נדרשים לגבורה מהסוג הזה. החזרת אחיותינו ואחינו מהשבי דורשת מאיתנו להתגבר על הכעס והזעם שבשחרור רוצחים מתועבים ובדחיית הלחימה, אבל זוהי בדיוק הדבקות ברוח שמאפשרת לנו לגבור על היצר, למען רוח עמנו. כדי להציל עוד נפש ועוד נפש. כדי לשמור על הערבות ההדדית ומצוות פדיון השבויים. גם המשך הלחימה לאורך זמן, והבנת המחירים לחברה הישראלית כולה, דורשים מאיתנו גבורה וכיבוש היצר – אורך נשימה. עתידנו משתקף בשנים ובדורות, ולא בהישגים של ימים או שבועות".

מפקד חיל האוויר נאם: "שורדי השואה, מאתם מסמלים עבורנו את העוז, את היוזמה, את יצירת היש מאין ואת יכולתו של האדם לאסוף את רסיסי השברים ולהתחיל הכל מבראשית. אני מביט בכם וחש את גודל התפקיד שמוטל עלינו כאומה בתקופה היסטורית זו. אנחנו פועלים ליצירת מיטב התנאים להשבתם של החטופים משבי החמאס. נייחל להחלמתם המהירה של הפצועים בגוף ובנפש, נזכור לעד את שנתנו את היקר מכל למענינו ונחבק את המשפחות השכולות".

העצרת עמדה בסימן "הנשכחות שאי אפשר לשכוח", שבמרכזה "מארג סיפוריהם האישיים של ניצולי השואה שיעלו את משואות הזיכרון". מנכ"לית המכון, איה בן נפתלי, תיארה בטרם העצרת כי "עדויות הניצולים מעידים יותר מכל על היכולת האנושית לצאת גם מהתהום הנוראה ביותר, להשתקם לפתוח דף חדש ולבנות עולם.  עבורנו הם מהווים השראה גם להתמודדות המורכבת של כך שלנו בעקבות אירועי 7 באוקטובר". בן נפתלי הוסיפה כי "הטבח הציף בקרב רבים את הטראומה הלאומית, ולעיתים גם הביוגרפית, של מוראות השואה. אנחנו במכון משואה שאלנו את עצמנו מיד עם פרוץ המלחמה מה ניתן ללמוד מתעצומות הנפש של ניצולי השואה לאחר השחרור, ביחס למנגנונים שניתן לאמץ היום בהתמודדות עם האסון הפרטי והציבור.

"כשאתה עובר על מאות שעות של עדויות, עולה מתוכן בברור שהניצולים מדברים על הניצחון שלהם – הם לא רק ניצלו ושרדו – הם רואים את עצמם כמנצחים, והניצחון שלהם בא לידי ביטוי בהקמת משפחות גדולות, ולא פחות מכך בתרומתם להקמתה של המדינה. הם מתארים זאת בתחושת הישג שבבסיסה ההבטחה לדורות הבאים: 'לעולם לא עוד'. אנו חיים היום בצומת היסטורית שבה אנו אוחזים עדיין בידיהם של אחרוני ניצולי השואה, זהו הסיפור של דור ההורים שלנו, שאיבדו הכל והבינו שהם צריכים להקים עולם אישי וקולקטיבי יש מאין, להתחיל הכל מבראשית. עבור ישראלים צעירים הם מקור של הזדהות מתוך תקווה - על יכולתם לקום מהשבר הנורא ולחיות חיים מלאי משמעות, אישית, חברתית, ולאומית".

עצרת לציון אירועי יום השואה התקיימה גם בקיבוץ יד מרדכי, בהשתתפות ראש האופוזיציה יאיר לפיד, הזמרת נטע ברזילי וקהילת הקיבוץ. הנשיא הרצוג הופיע בעצרת בקטע שצולם מראש. לפיד אמר בנאומו כי "ה-7 באוקטובר היה היום הנורא ביותר שעבר העם היהודי מאז השואה. ישבתי במרתף ביתי, רקטות התפוצצו בחוץ ודיברתי בטלפון עם אנשים שזעקו, 'איפה הצבא? למה הוא לא בא?'. חשבתי על אבא שלי במרתף אחר, המרתף של הגטו, ילד יהודי בן 14 שידע שאין למי לזעוק. אין צבא שיבוא להציל אותו. ‌‎אלא שדווקא שם, דווקא בגטו, התקווה לא מתה - היא נולדה. ביום השואה הזה, במקום הזה, באתי להזכיר לכם לא את הייאוש והאימה, אלא את מה שקרה שלוש שנים בלבד אחרי השואה.

"איפה אנחנו נהיה עוד שלוש שנים? איפה שנבחר. אם מדינת ישראל תשקע בשנאה ופחד, אז אויבינו ניצחו. ‌‎השואה לא לימדה אותנו רק שהיהודים צריכים שתהיה להם מדינה וצבא. השואה לימדה אותנו גם שהמדינה הזו צריכה להיות טובה. אתה לא נלחם בשנאה באמצעות שנאה. אנחנו לא נהיה כמוהם, לא ניתן להם את התענוג. חיים שלנו הם לא מה שקרה לנו, החיים שלנו הם מה שנעשה מהם. החיים שלנו לא נשארו בגטו, באנו לכאן ונולדנו מחדש. החיים שלנו הם לא הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר, אלא מה שנבנה ונקים וניצור כתשובה לטבח הזה".

מוקדם יותר אתמול, בעצרת משטרת ישראל לציון יום השואה, המפכ"ל יעקב שבתאי התייחס לקיום הטקסים בצל המלחמה. "אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל המחישו לכולנו את הצורך והחובה לעמוד איתן על משמרת ארצנו", אמר. "בכל שנה אמרנו כמה שאנחנו חזקים, ושהיום יש לנו צבא איתן גיבור חזק. בסוף כל נאום אמרנו 'לא עוד', והנה בא 7 באוקטובר וטפח על פנינו. הבנו שאין גבול למוטיבציה של בני בליעל באשר הם לנסות לכלותנו בכל הזדמנות. אין אנו חסינים מפני שנאת חינם, מהתלקחות יצרים ומאובדן כל רסן. קיבלנו סטירת אזהרה - להבין שאנחנו צריכים לסמוך על עצמנו, להיות ערניים ולשמור על אחדות ולכידות של כל מדינת ישראל וכל הציבור".

בנוסף, שורדת השואה חנה גפרית והרב בני לאו השתתפו באירוע "זיכרון בסלון" בכיכר החטופים בתל אביב, בקריאה לשחרור כל החטופים שבשבי חמאס.

2024-05-05T17:00:23Z dg43tfdfdgfd