להורים בעזה, המלחמה כעת היא למנוע מילדיהם למות ברעב
להורים בעזה, המלחמה כעת היא למנוע מילדיהם למות ברעב
משפחות רבות יוצאות למאבק יומיומי כדי להשיג לילדיהן, בהם תינוקות שנולדו לתוך המלחמה, את הארוחה הבאה. באו"ם העריכו: רעב בדרגתו החמורה ביותר יורגש בעזה בתוך חודש וחצי
April 25th, 06AM April 25th, 10AMהתינוק ג'יהאד, שנולד בזמן המלחמה, לא אכל כבר יותר מיממה. אביו סיפר כי מזון התינוקות אזל וכי אין שום דבר אחר. הוריו כבר הוציאו את יתרת כספם על מזון, מכרו תכשיטי זהב כדי לקנות חלב והתחננו למים ממפונים אחרים כדי שיוכלו להכין את אבקת הפורמולה — שגם היא כבר אזלה.
הוריו, נור ברדה והבה אל־ארקאן הסתתרו עם תינוקם בארון אחסון בבית החולים שיפא עם חמישה בני אדם אחרים. זה היה בחודש שעבר, כאשר פשטו כוחות צבא על מתחם בית החולים. האוכל שהיה ברשותם הסתכם בזעתר ובעשבי מאכל שליקטו בעצמם. זה הכל, ומעט מים שהספיקו רק כדי להרטיב את הפה מדי פעם בפעם, כך סיפר ברדה, בן 24, לניו יורק טיימס. בחוץ נשמע ירי מחריש אוזניים, הצבא הישראלי הקיף את הבניין והורה לכל מי שמצאו בו מחסה להישאר במקומם.
חמישה חודשים קודם לכן נולד ג'יהאד הפעוט בבית החולים הזה. חמשת החודשים הראשונים לחייו עברו על משפחתו בחיפוש אוכל בלתי פוסק. כל מה שיכלו הוריו לעשות כעת הוא לשבת ולראות את בנם רעב. אמו לא יכלה להניק אותו מאחר שהיא עצמה היתה רעבה ובלא חלב אם.
אחרי יומיים, לאחר שג'יהאד לא אכל 28 שעות ברצף, החליטו הוריו לצאת. הם תלו את אחת מחולצותיו הלבנות והמוכתמות על מקל מטאטא, חיבקו את התינוק קרוב אליהם, והתקדמו לעבר החיילים הישראלים.
בהמשך אותו יום עזבו לדרום עזה, לצד אחרים שנמלטו מהפשיטה בשיפא. בעקבות הכניסה של הצבא הישראלי לצפון הרצועה, אזור מגוריה של המשפחה לפני המלחמה, לא נשאר להם שם דבר חוץ מהרעב המחריף.
ישראל ניתקה את רוב אספקת המים והמזון, ובעת הלחימה נהפכה החקלאות ברצועה כמעט לבלתי אפשרית. ראש תוכנית המזון העולמית של האו"ם אמר אתמול כי ההערכה היא שרעב בדרגתו החמורה ביותר (Famine) יורגש ברצועה בתוך שישה שבועות. לדבריו, נראה שלקראת סוף חודש מאי תעבור הרצועה את הסף מבחינת נתוני תת־תזונה ותמותה מרעב שמגדירים רעב קשה. ארגוני סיוע וממשלות רבות בעולם מאשימים את ההגבלות הכבדות שישראל מטילה על הכנסת סיוע. ישראל, שהאשימה בעבר את האו"ם בכשלים בחלוקה, הבטיחה לאחרונה להגביר את המשלוחים בעקבות לחץ בינלאומי.
לפי ארגון אוקספם, מאות אלפי תושבי צפון הרצועה חיים בחודשים האחרונים על 245 קלוריות בממוצע ליום. ההערכות הן שתמותה בהיקף רחב מרעב תירשם תחילה בצפון הרצועה ושבתחילה ייפגעו החלשים ביותר — ילדים שסובלים מבעיות בריאות, זקנים ופעוטות.
בחירות נואשות
שיניו של מוהנד א־נג'אר, שנולד לפני המלחמה, טרם בקעו כשהחלה הלחימה. משפחתו מצאה מחסה בבית ספר סמוך לביתם שבחאן יונס, בדרום הרצועה. אמו, הנא, סיפרה שהאכילה אותו באבקה שהוכנסה לרצועה מטעם האו"ם, אך היא נאלצה לקנות אותה מסוחרים. גם את המים שנדרשו לה כדי למהול את האבקה ולהכין את המזון לתינוקה נאלצה הנא לקנות — המחיר ברחוב היה 80 סנט (כשלושה שקלים) בערך לבקבוק.
האבקה אזלה בפברואר כאשר הקיפו כוחות ישראליים את אזור חאן יונס. א־נג'אר החלה להאכיל את מוהנד בלחם טבול בשעועית משומרת ובמרק עדשים שחילקו ארגוני הסיוע. לא היו ארוחות טריות וגם לא ירקות. יום אחרי יום הם קיבלו קופסאות שימורים בלבד. תזונה לא מספקת לילדים, הזקוקים לוויטמינים ממזון טרי.
מוהנד היה תינוק בריא, אמרה אמו, אך בהיותו בן 20 חודשים בערך איבד את תאבונו, והפסיק לאכול או ללכת כמעט לגמרי. אמו הוסיפה כי ייתכן שהיה מסוגל לשתות מים בכמות גדולה יותר, אך כל מה שהיה לה לתת לבנה הפעוט הוא כשתי כוסות תה ביום.
בפברואר הורו כוחות ישראליים למשפחה לעזוב את המחסה שמצאה. כשעזבו, סיפרה א־נג'אר, עצרו החיילים את בעלה. היא וארבעת ילדיהם חיפשו מחסה בלעדיו, ובסופו של דבר מצאו אוהל ברפיח, העיר הדרומית ביותר ברצועה. נסיבות מעצרו של בעלה אינן ברורות.
שני הבנים, מוהנד ומוחמד, בן 7, לקו במהרה בחום, לדבריה אמם. היא גייסה את אחיו של בעלה, ג'מיל, כדי לסייע בהשגת טיפול לשניים. הם נדדו בין בתי החולים — שש שעות באל־אמירתי, ארבע במרפאת אל־עודה, שבע באל־כוויתי — עד שהגיעו לבית החולים האירופי בעזה. שם, לדבריה, אמרו להם הרופאים כי הילדים סובלים מהתייבשות וגם קודחים מחום.
מצבו של מוחמד השתפר כשיצאו משם לאחר ארבעה ימים שבהם קיבלו נוזלים. אבל מוהנד לא נראה טוב יותר, וסירב לאכול לחם ותפוזים שנתנה לו אמו.
מוהנד שקל קצת פחות מחמישה קילוגרמים, כמחצית המשקל התקין לגילו. חלקים מגופו היו נפוחים בצורה מוזרה, ובמקומות אחרים היה רזה כשלד
מצבו היה "יותר מקשה", אמר ד"ר מונטסר אל־פארה, רופא ילדים שטיפל בו. מוהנד שקל קצת פחות מחמישה קילוגרמים, כמחצית המשקל התקין לגילו, הוסיף הרופא. חלקים מגופו היו נפוחים בצורה מוזרה, ובמקומות אחרים היה רזה כשלד — סימן למחסור חמור בחלבון. מוהנד היה כה מכווץ עד שהצוות לא הצליח למצוא וריד בולט מספיק בידו כדי להחדיר אינפוזיית נוזלים. תחת זאת הם השתמשו ברגלו. ד"ר אל־פארה אמר שראה ילדים רבים שמצבם דומה: "יש תת־תזונה בכל בית ואוהל".
אין לאן ללכת
חמישה חודשים לפני שנמלטו הוריו של ג'יהאד משיפא, הם באו ב–20 באוקטובר לבית החולים ללידתו. ילדם הראשון נולד, משקלו היה 2.5 קילוגרמים, ופירוש שמו הוא "מאבק" או "מאמץ". בחודשים שעברו מאז אביו עסוק בכל יום רק בחיפוש מזון, מתשע בבוקר ועד השקיעה. לעולם אין הוא מצליח למצוא מספיק. שווקים נסגרו, חקלאים נטשו שדות, מאפיות נסגרו והסיוע ההומניטרי הצטמצם.
הייאוש בצפון הרצועה הגיע לממדים כה נרחבים, עד כי כל הגעה של משאיות סיוע נהפכת להתגוששות אלימה. בכל פעם שניסה ברדה להצטרף להמונים שנלחמים כדי לשלוף שק קמח, ההמון לדבריו הזכיר לו נחיל דבורים הרוחשות סביב אויב. "צריך להיות אמיץ כדי להילחם בחזית כזאת, בין כל החמושים בסכינים", אמר.
"כולם מסכנים את חייהם למען שקית קמח קטנה", נזכר, והוסיף כי באותם רגעים הרגיש שנגזר עליו להימחץ תחת גלגלי המשאיות או להיהרג מאש הכוחות הישראליים.
בשלב מסוים, בעונת החורף, סיפר ברדה כי הצליח להשיג שני שקי קמח — ואז מישהו איים עליו, ואמר שאם לא יוותר על אחד מהם ייקח ממנו את שניהם בכוח. בפברואר הוא זינק לתפוס שקית קמח ממשאית של האו"ם, ונתקל באדם אחר שחתך את החבלים שקשרו את המטען. בתוך הכאוס הזה נחתך ברדה באצבעו מהלהב, ושללו כוסה דם. אף על פי כן זה היה יום טוב — השק שהצליח להשיג, 25 ק"ג משקלו, הספיק למשפחתו לחודשיים.
לפני המלחמה הוא היה אופה ברשת קונדיטוריות, אך גם לו עדיין היה מקבל שכר, השוק השחור שצמח ברחבי העיר עזה יקר מנשוא. ברדה היה נואש להשיג אוכל ופורמולה לתינוקות, ומכר את תכשיטיה של אשתו — שתי טבעות וצמיד — בעבור כ–325 דולר (כ–1,220 שקל). סכום זעום לעומת שוויים לפני המלחמה.
באחת הפעמים התמזל מזלו כאשר לזמן קצר הגיע לשוק השחור אורז שנבזז מחנויות שנהרסו. הוא הצליח לקנות שני שקים בכ–13 דולר (48 שקל).
ברדה ואל־ארקאן החליטו למצוא מקלט בשיפא כשהגיע חודש רמדאן. המצב אז היה רע, אך לא בלתי נסבל. עד אז כל שהיה להם לאכול היה זעתר, לארוחת בוקר, ועלי חובזה, שהם אכלו בלילה. במשך עשרה ימים רצופים, סיפר ברדה, הם לא אכלו שום דבר אחר.
ביום ה–11, בלי מזון ובלא מים לאבקה של תינוקם, הם החליטו לעזוב. באותו היום היה משקלו של ג'יהאד קצת מתחת לארבעה קילו — הרבה פחות מהתקין לגילו הרך. כשעזבו את שיפא זרקו את חולצת התינוק ששימשה כדגל כניעה.
תקווה דועכת
לפני כחודש, בבית חולים שדה ברפיח, נתנו הרופאים למוהנד חלב מועשר ותוספי תזונה. הם אמרו לאמו לחזור בעוד שבוע לבדיקה. יומיים לאחר מכן הצליח לאכול מעט בוטנים ולשתות חלב, ושתה מים יותר מהרגיל: סימן טוב. א־נג'אר סיפרה שהניחה אותו לישון כמה שעות באוהל של גיסתה, כדי שלא יסבול מהזבובים. כשחזרה, לדבריה, משהו בו נראה כבוי. היא ניסתה לתת לו מעט חלב, אך פניו הקטנות החווירו כסיד.
היא צרחה ורצה למצוא את גיסה. הם ניסו שני בתי חולים עד שהרופאים בבית החולים האירופי בעזה אשפזו את מוהנד ביחידה לטיפול נמרץ, והוא קיבל שם חמצן. הצוות אמר לה שתחזור למחרת, ורשמו את מספר הטלפון של גיסתה למקרה שיצטרכו להגיע אליה.
רופא ילדים שטיפל במוהנד: "יש תת־תזונה בכל בית ואוהל"
כשחזרה, מוהנד כבר מת. בית החולים התקשר לגיסתה, אך קרובי משפחתה לא הצליחו לספר לה. היא הצליחה לראות את בנה עוד פעם אחת בטרם נקבר בבית קברות מאולתר.
היא לא שמעה מבעלה מאז נעצר בפברואר. לא היתה דרך לספר לו מה קרה. "אני מרגישה אבודה," אמרה, "הילדים מרגישים בחסרונו".
בתוך האבל על מוהנד עדיין עליה לדאוג לבנה האחר, מוחמד. אחרי אשפוז נוסף, שוב לא אכל הרבה, בדיוק כמו מוהנד בשבועות שהיו לאחרונים בחייו.
2024-04-25T03:02:47Z dg43tfdfdgfd