79 שנים אחרי השואה, ציפה ושרגא מניר עוז שוב הפכו לניצולים

ציפה רובין ושרגא נגב ניצלו כילדים בשואה. בבוקר 7 באוקטובר, הסתתרו עם משפחותיהם בממ"ד כשמסביב בתיהם עלו באש. "הרגשנו שהיו שנים טובות בקיבוץ, עכשיו הכל נשבר לגמרי, אני חיה משואה לשואה", אמרה רובין

May 06th, 06AM May 06th, 10AM

אתמול (ראשון) חזר שרגא נגב, חבר קיבוץ ניר עוז, לקיבוץ הנטוש כדי לעבוד בגידולי שדה. הוא המתין שהטרקטור יתפנה כדי שיוכל להתחיל לרסס את שדות תפוחי האדמה ובינתיים רכב על אופניים אל חדר קטן שהוקצה לו בקיבוץ ללינה. הבית שלו אמנם לא נשרף אבל ניזוק קשות ב–7 באוקטובר, "הלכתי לשם, אבל אני מרגיש לא טוב לחזור לגור שם ואני לא היחידי, זה כנראה יקח זמן", הוא אומר. נגב, בן 85, הוא אחד משני ניצולי השואה שגרו בקיבוץ ניר עוז ביום המתקפה.

כמו רבים מוותיקי הקיבוץ הוא לא שש לשתף ברגשות. "למורה הראשונה שלי קראו אחוזה, היא הייתה הילדה הראשונה של שכונת אחוזת בית, היא אמרה לי שני דברים, דבר ראשון 'תחליף את השם שלך', ודבר שני 'בנוגע לזיכרונות, זיכרונות בוחרים'. זה מצא חן בעיני, אז אני בוחר מה לזכור", הוא מסביר.

נגב נולד בשם פייבל למפרט בעיירה בפולין, סמוך לגבול רוסיה. "כשהגרמנים התקרבו הרוסים אמרו 'מי שרוצה לחיות צריך לעבור את הנהר, מי שלא, בעיה שלו', בדיעבד כל מי שנשאר הלך למחנות. אנחנו עברנו את הנהר וכל הזמן היינו בנדודים", הוא מספר. המשפחה נדדה ברוסיה במשך כל שנות המלחמה, אביו הועסק בתחום הרכבות והם נדדו מתחנה לתחנה. במשך שנות המלחמה איבדו הוריו של נגב את שני אחיו. "ההורים לא רצו לספר, ניסינו לסחוט אבל לא הלך, במלחמה גם נולדו להם שתי תאומות באחת העיירות, אבל הן נפטרו, "אותן אני זוכר, אני לא יודע ממה הן מתו, מצבנו היה טוב יותר ממי שהלך למחנות, אבל עדיין היה קשה מאוד. אני לא זוכר שמישהו התעלל בנו או משהו כזה, להורים היה מאוד קשה אבל הם לא שיתפו אותנו". בסוף המלחמה חזרה המשפחה למחנות פליטים בפולין, שם פגש נגב מדריך ממחנות העולים ששכנע אותו לשכנע את ההורים לעלות ארצה. מהמחנה הם הועברו לנמל מרסיי בצרפת ומשם עלו לישראל. "ככה הגענו לארץ הלא מובטחת, אני לא בטוח שעשיתי עסקה טובה", הוא אומר בהומור מריר. השם שרגא הוא עברות מקובל לשם פייבל ואת השם נגב הוא בחר עם אשתו אחרי החתונה בניר עוז.

ציפה רובין, ניצולת השואה השנייה בקיבוץ, נולדה בליטא תוך כדי המלחמה ב–1944. היא והוריה ניצלו תודות לחסידת אומות עולם. "ההורים שלי חיו בגטו בוילנה, לאבא היה כרטיס לצאת לעבודה, לפני האקציה האחרונה הוא אמר לאמא שלי 'בואי נברח כי מחר בטח יקחו אותנו', הוא הציע שהיא תנסה לצאת עם כרטיס העבודה שלו, שאולי הגרמנים לא יבדקו את השם. הוא יצא עם כרטיס העבודה שלו, נתן לה את הכרטיס דרך חור בחומה ובאמת היא ניסתה וזה הצליח. הם ברחו לאישה, גויה בשם ויקטוריה, שהייתה מבריחה לחם לאנשים שהיו בגטו והכירה את אבא שלי. אישה אחרת, פרופסור באוניברסיטה, הכינה להם תעודות מזויפות, של שני ממזרים נוצרים. למחרת תפסו אותה והיא נרצחה". במשך כל שנות המלחמה הסתתרה אמה של רובין אצל ויקטוריה, בזמן שאביה עבד בכפרים מרוחקים. מפעם לפעם הוא היה מתחבא בין קורות שהושטו על הנהר כדי להגיע לאשתו ולהביא לה אוכל מהחווה. "הבעיה היתה שניסו לשדך אותו לכל מיני בחורות שם והוא היה צריך לעשות את עצמו שהוא לא מעוניין", מספרת רובין.

ב–1947 עלתה המשפחה לארץ, שוב בעזרת תעודות מזויפות, אחד הזיכרונות הראשונים שלה הוא מהאונייה בדרך לארץ. "השאירו אותי לישון בתא, התעוררתי כי המים היכו בחלון והתחלתי לצרוח ואז הופיע אדם עם סכין ענקית, אבל זה רק הזיכרון שלי, זה היה טבח עם סכין קטנה, הוא דיבר אלי באיטלקית והלך לקרוא לאמא שלי".

נגב הגיע לניר עוז עם הגרעין המייסד ב–1957, רובין הגיעה שבע שנים מאוחר יותר עם גרעין אחר. שניהם נישאו לבני גרעינים ושניהם עבדו בקיבוץ. רובין הייתה מורה ומרכזת המוסד החינוכי, נגב עבד בחקלאות והיה רכז הבנייה של הקיבוץ. בערב שמחת תורה האחרון, שניהם אירחו בני משפחה. נגב אירח את בתו, בעלה ושני ילדיהם בני 12 ו-9, רובין ובעלה, צבי, אירחו את נכדתה ואת בן זוגה.

כמו כל הקיבוץ, ב–6 וחצי בבוקר של המתקפה ב–7 באוקטובר הם נכנסו לממ"ד. "אני בדרך כלל לא הייתי מתעורר מהנפילות, אבל הבת העירה אותי 'מהר מהר יורים'", סיפר נגב. "בקיצור, נכנסנו עם הילדים והכלבה לממ"ד ואז התחיל הסיפור. היינו שם עד ארבע וחצי והם שתקו, מילה הם לא הוציאו, גם הכלבה". פעמיים הם ניסו להיכנס והחזקנו את הידית והם ויתרו". באותן שעות בממ"ד הם שמעו את אחת השכנות צועקת: "תעזרו לי שוחטים את בעלי". בערב, לאחר שחולצו, התברר שהיא ובעלה נרצחו.

המחבלים נכנסו גם לבית משפחת רובין. "שמענו אותם מפילים ארונות, הם יצאו, ישבנו בשקט כמה שעות ואז הם נכנסו שוב. החתן של נכדתי אמר לנו להיכנס מתחת למיטות, היה לו אקדח והוא נעמד ליד הדלת עם האקדח שלוף. אבל הוא ידע שאם הוא יורה הם יקראו לכולם. נכנס נוחבה אחד, ככה עם הראש, אבל היה חושך גמור, הוא לא ראה אותנו ושמענו שהוא צועק 'אין כאן אף אחד' ואז הם הבעירו את הבית". בני המשפחה המשיכו לשבת בתוך הממ"ד בזמן שהבית מסביבם עולה באש.

"שמענו את התקרה נופלת ועשן התחיל להיכנס לממ"ד ואנחנו התחלנו להיחנק. היתה אפשרות או שניפול לידיים שלהם או שניחנק, החתן החליט שנצא, הם עזרו לנו לצאת מהחלון, באותה שנייה בדיוק לא היה אף אחד מהם על השביל. בהליכה כפופה הגענו לפינה מאחורי המקלחת, יש שם פינה שעשיתי בשביל עציצים ומגרפות ויש שם ארון עם כל מיני מכשירים, ישבנו שם כפופים, שנינו בני 80 והקיר מאחורינו לוהט מהשריפה ומלמעלה יש גג והמסגרת שלו נפלה שני מילימטרים מהרגל שלי, השמש קופחת וישבנו שעתיים, פחדנו לזוז. אחרי שעתיים, שמונה שעות מאז שהתחיל האירוע ראינו חייל. מבחינתי זו היתה הישרדות, בכל פעם שסיפרתי את זה, סיפרתי כאילו זה לא סיפור שלי, כאילו זה קרה למישהו אחר. בדיוק לפני המלחמה קניתי מטבח חדש, היו צריכים לבוא להתקין אותו אחרי החג, אבל המטבח נשאר בנגרייה, הבית שרוף והנגר, עופר קלדרון, חטוף".

שניהם לא הצטרפו לשאר קהילת ניר עוז במגורים הזמניים בקרית גת. נגב עבר להתגורר לבדו בקיבוץ נחשולים. "אני לא מסוגל לחיות בקומות, כל החיים שלי אני גר על הקרקע", הוא מסביר. רובין ובעלה עברו ביחד עם קבוצה של בני גיל הזהב מהקיבוץ לדיור מוגן ברמת אפעל. "היו לנו שנים קשות בקיבוץ", היא אומרת, "אבל בזמן האחרון הרגשנו שיש שנים טובות, טיפלו בנו והיה לנו את כל מה שצריך. הכול היה סבבה לגמרי, הכול נשבר, נשבר לגמרי. אני חיה משואה לשואה".

למרות האהבה של שניהם לקיבוץ ניר עוז, הם בכלל לא בטוחים שיחזרו בעתיד לגור בקיבוץ. "אני מתה לחזור, אבל אני צריכה לראות מי חוזר", אומרת רובין. "להערכתי זה יקח חמש שנים עד שהקיבוץ ישוקם, אני אחזור לרקוד כאן הורה?", אומר נגב. "אחרי אילת גרתי במשמר השבעה ועכשיו אני בנחשולים, אני פליט, פליט בוגר שואה", הוא מוסיף וצוחק צחוק מר.

2024-05-06T03:11:03Z dg43tfdfdgfd