30 שנה אחרי, האם דרום אפריקה באמת ניצחה את האפרטהייד?

כשמנדלה נבחר לנשיאות דרום אפריקה ב-1994, שימשה "אמנת החירות" כחזון לכינון המדינה הצודקת והדמוקרטית שלאחר שלטון המיעוט הגזעני. אבל בדיקת ההבטחות הגלומות בסעיפי האמנה ההיא לעומת המציאות מגלה כי הדרך לשיוויון מלא עדיין ארוכה

May 08th, 06AM May 08th, 08AM

ב-1994 קרם הנס הדרום אפריקאי עור וגידים: מיליונים הצביעו בבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה והנחיתו מכת מוות על האפרטהייד, ורבים בעולם ציפו בהתרגשות ובאופטימיות לכינונה של חברה צודקת יותר במדינה שהשתחררה משלטון המיעוט הגזעני.

בהנהגת נלסון מנדלה, שיצא מהכלא ארבע שנים קודם לכן בתום 27 שנות מאסר, מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) עלתה לשלטון. ההנהגה החדשה השתמשה באמנת החירות, מניפסט בן עשרות שנים, כמדריך לכינון האומה החדשה: חיסול האפרטהייד בחברה חופשית ורב־גזעית, עם חינוך, דיור איכותי, והזדמנויות כלכליות שוות לכל.

אין עוררין על כך שדרום אפריקה התקדמה ב-30 השנים שעברו מאז ימי האפליה הגזעית המעוגנת בחוק. כינון הדמוקרטיה הוליד מעמד ביניים שחור שהולך וגדל, סיפק גישה לחינוך ולהשכלה טובים יותר והעניק לרוב השחור את הכבוד האנושי הבסיסי שנגזל ממנו.

אבל הפערים בין עשירים ועניים במדינה עדיין גדלים, השירותים הבסיסיים כמו חשמל ומים, קורסים תדיר, ומשפחות שחורות רבות לכודות עדיין בשכונות עוני ובפחונים בעיירות העובדים המרוחקות שאליהן הוגלו שחורים בזמן האפרטהייד, כשנאסר עליהם לחיות בתוך הערים.

ה-ANC הבטיחה "חיים טובים יותר לכולם", אבל רבים כבר נואשו מלהמתין למימוש ההבטחה שהכזיבה. סקרים מלמדים כי בבחירות שייערכו ב-29 במאי, המפלגה עלולה לאבד לראשונה את הרוב המוחלט שלה בממשלה. אזרחים שחורים, המהווים 81% מאוכלוסיית המדינה, טוענים לא פעם שהם אמנם השיגו חירות פוליטית, אך לא זכו בחירות כלכלית ונותרו לכודים בתבנית האפרטהייד.

שלושה עשורים אחרי הבחירות ההיסטוריות ההן, בזמן שהדרום אפריקאים מתכוננים לבחירות הקרבות, הניו יורק טיימס בחן את סעיפי אמנת החירות – עשר הצהרות שכל אחת מהן נגמרת בסימן קריאה – ובדק כמה התקדמה דרום אפריקה ב-30 השנים האחרונות, ואיפה רשמה כשלונות.

בחינת הדרך שעברה מאז ועד היום משרטטת מסקנה רחבה יותר: קל בהרבה להתאגד למען חיסול הגזענות, מאשר לבטל אי־שיוויון מושרש ולנהל מדינה מסובכת כל כך.

ביבשת שבה הפיכות שלטוניות, רודנים והטיית בחירות הם דבר שבשגרה, דרום אפריקה נחשבת ליוצא מן הכלל שרבים נושאים אליו עיניים. מאז 1994 מתקיימות בחירות ארציות כל חמש שנים, וביניהן בחירות מקומיות. נשיאים התחלפו, אבל מפלגת השלטון – ה־ANC – נשארה. עם זאת, מעולם לא הוטל ספק ממשי בהליך הבחירות. השנה יתמודדו בבחירות הארציות מספר שיא של 52 מפלגות.

למרות היציבות האלקטורלית, הפוליטיקה עצמה היתה מסוכנת. סכסוך מר בתוך המפלגה גרר התנקשויות רבות במהלך השנים. הגישה הישירה שלה למשאבי מדינה עוררה מחלוקות רבות והובילה לשחיתות נרחבת, ברמה הלאומית והמקומית כאחד. התעשרות מנהיגי ה-ANC, בזמן שרבים מהאזרחים לא מצליחים להתפרנס ושורדים בקושי, ערערה את אמונם של רבים במדינה במערכת הדמוקרטית.

בשנה שעברה רק 22% מהדרום אפריקאים ראו בחיוב את תפקוד הדמוקרטיה המקומית, לעומת 63% ב-2004, זאת על פי סקרים שנערכו על ידי המועצה ללימוד מדעי האדם בדרום אפריקה (HSRC).

בתקופת האפרטהייד, חוקי הגזע הגבילו כל היבט בחייהם של שחורים, הודים ו"צבעוניים" – סיווג שאותו קבעה הממשלה. המגבלות על מקומות מגורים, לימודים, עבודה ונסיעות היו נוקשות, ההפרדה היתה מעוגנת בחוק, ופעילות פוליטית הוגדרה כעבירה פלילית.

אבל הממשלה הדמוקרטית ניסחה חוקה שעיגנה שוויון זכויות לכולם. בשנים שחלפו מאז, הפכה דרום אפריקה למקום שבו בני אדם מכל הגזעים מתפללים, אוכלים ומבלים יחד. יש קבלה נרחבת של להט"בים, העיתונות חופשית ואיתנה והפגנות ודיון פוליטי פתוח ושקוף הפכו לחלק מהחיים.

עם זאת, רבים מהחסמים הכלכליים שנולדו בימי האפרטהייד עדיין קיימים. לפי מדד אחד, דירג הבנק העולמי את דרום אפריקה כמדינה הפחות שוויונית בעולם, כשמצא כי 10% מהאוכלוסייה מחזיקים בכ־71% מההון במדינה, ואילו 60% מהאזרחים, בני המעמד הנמוך, המחזיקים רק ב-7% מהנכסים.במובנים רבים, פערי העושר הללו הותירו מיליוני שחורים לכודים בתנאי חיים מחפירים.

כדי להבין זאת, די לראות את הכיכר בקהילת סווטו שבקליפטאון. ב-1955 התאספו בכיכר מאות פעילים נגד האפרטהייד כדי לנסח את אמנת החירות, והיום היא נקראת על שם וולטר סיסולו, מהפעילים הידועים נגד האפרטהייד. לפני כשני עשורים הממשלה בנתה סביבה מתחם בטון עם מסעדות, משרדים ואפילו מלון. אבל בשל תחזוקה לקויה ומהומות ענק ב-2021, כיום רוב העסקים במתחם הרוסים, מטונפים ומסריחים מביוב. סביב הכיכר מתפרנסים רוכלים ממכירת כריכים, בגדים ופירות.

מעבר למסילת הברזל הסמוכה יש שכונה שכל תושביה שחורים. רובם חיים בצריפי פח, משתמשים בשירותים חיצוניים, מסתמכים על חיבורים פיראטיים לחשמל וצועדים בדרכי עפר משובשות. לג'ק מרטינס, תושב השכונה בן 54, היתה חנות לתיקון טלפונים ניידים במתחם, אך היא לא שרדה את המהומות. היום הוא מנהל את העסק משולחן שהציב על המדרכה.

מרטינס השיג זכאות לדיור ציבורי, אבל לדבריו, היה עליו לשלם שוחד כדי לקבל אותו. שניים מבניו לא התקבלו לאוניברסיטה כי לא נמצא עבורם מקום ולבתו יש אמנם תואר בהנדסת מכונות, אבל היא לא מצליחה למצוא עבודה קבועה. נמאס לו מהפסקות החשמל הכמעט יומיומיות שנמשכות שעות ארוכות בשל תפקודה הכושל של חברת החשמל הלאומית. "מה הממשלה הזו עושה למעננו?", הוא שואל ומשיב, "ממש כלום".

בעשורים מאז ביטול האפרטהייד, צמחו משמעותית מעמד הביניים והמעמד הגבוה באוכלוסיית השחורים במדינה. לדברי חוקרים במכון ליברטי לשיווק אסטרטגי באוניברסיטת קייפטאון, ב-1995 רק 350 אלף שחורים חיו במשקי בית שדורגו ב-15% העליונים מבחינת הכנסה. ב-2022 גדל המספר לכ-5.6 מיליון. ובכל זאת, משפחות שחורות הן עדיין מיעוט בין משקי הבית העשירים.

אחרי 30 שנות דמוקרטיה, רבים ציפו למצב טוב יותר, אבל חלק גדול מההון נותר בידי לבנים. לפי דו"ח שפרסמה הוועדה להעצמה כלכלית של שחורים במדינה ב-2022, לשחורים היתה בעלות חלקית ב-29% בלבד מהחברות הרשומות בבורסה ביוהנסבורג. אף ישות כלכלית לא היתה בבעלות מלאה של שחורים, צוין בדו"ח.

לדברי כלכלנים, כלכלת דרום אפריקה לא המריאה במידה שמאפשרת חלוקה מחדש גדולה יותר של העושר. אפילו ב-15 שנות הדמוקרטיה הראשונות, שבהן חוותה המדינה את הצמיחה הכלכלית הגדולה ביותר, היא עדיין פיגרה אחרי מדינות אחרות באפריקה ומדינות אחרות עם הכנסה ממוצעת-גבוהה. מאז, הצמיחה נבלמה ובמגיפת הקורונה, הנפילה היתה קשה יותר מאשר במדינות בגודל דומה.

חוקי הממשלה מאפשרים לדרום אפריקאים שחורים לתקוע יתד בתעשיות כמו תעשיית המכרות, שבה עלתה בעלות השחורים מ-2% ל-39% ב-20 השנים האחרונות, אך הרווחים הגיעו רק לאנשים מעטים יחסית בצמרת.

עם זאת, בני האומה המלכותית של באפוקנג, שבט בצפון המדינה, הראו מה יכול לקרות כשקהילה משיגה את חלקה ההוגן במשאבים ובעושר.באפוקנג יושבת על מרבצי פלטינה עשירים, ולאחר ניצחון ב-1999 בבית משפט שאישר את בעלותה על הקרקע, היא ניצלה את הרווחים לבניית מרפאה מודרנית ובית ספר עם קמפוס גדול, ולהשקיע בתעשיות אחרות. רוב המשפחות חיות בבתי לבנים גדולים, וכל תושבי הכפרים האחרים מקנאים בהם.

בסוף האפרטהייד, כשכמעט כל הקרקע החקלאית של דרום אפריקה היתה בבעלות לבנים, התחייבה ממשלת מנדלה להעביר 30% ממנה לידי שחורים תוך שנים ספורות ולעודד לבנים למכור אותה. אך הממשלה נכשלה והאריכה את תאריך היעד עד 2030. לדברי ולדילה סילובו ויוהאן קירסטן, כלכלנים חקלאיים מאוניברסיטת סטלנבוש, עד כה רק כ-25% מהשטחים החקלאיים שהיו בבעלות לבנה הועברו לידי שחורים, לאחר שרובם נרכשו בידי הממשלה או בידי אזרחים פרטיים. לדבריהם, לבנים מהווים כ-7% בלבד מהאוכלוסייה, אך חוות בבעלות לבנה מהוות עדיין כמחצית משטח המדינה.

בעשור הראשון של הדמוקרטיה העניקה הממשלה לשחורים בעלות מלאה על החוות שאותן קנתה מלבנים, מה שאיפשר לא רק פרנסה מיידית אלא גם הזדמנות להתקדם בחיים. אבל הענקת הקרקעות נפסקה ובמקומן הממשלה מציעה חכירה ארוכת טווח, מסבירים סילבן וקירסטן. בהיעדר בעלות, איכרים שחורים אינם יכולים להשתמש בקרקע כערבון לקבלת הלוואות בנקאיות וכך נמנעת מהם האפשרות להרחיב את פעילותם ולהפוך תחרותיים.

היום, כ-7% בלבד מהחוות הפועלות בקנה מידה מסחרי – אלה שמוכרות לחברות גדולות או מייצאות את התוצרים – הן בבעלות שחורים. רק 10% מהמזון המיוצר בחוות מסחריות בדרום אפריקה, מגיע מחוות בבעלות שחורה, בערך כמו בשנות ה-80.

בעשור הראשון לדמוקרטיה סולקו יותר מ-930 אלף פועלים חקלאיים, רובם שחורים או לא-לבנים, מהחוות שבהן עבדו, למרות החוקים החדשים שנועדו לאפשר להם לחיות בהן. "לא הצלחנו לממש את האידיאלים האלה", אומר סילובו.

שיעור האבטלה בקרב שחורים בדרום אפריקה גדול בהרבה מאשר בקרב לבנים, והמצב לא השתפר במשך שנים. רבים נאלצים לחפש עבודות מזדמנות, ורבים יוצאים מדי בוקר לרחובות לחפש עבודה.

זינלה ניני בת ה-49 מתעוררת בחמש וחצי כמעט בכל בוקר, ועומדת בפינת אחד הרחובות במרכז יוהנסבורג, לצד מאות מבקשי עבודה יומית אחרים. קודם לכן עבדה בשכר זעום כסייעת סיעוד ביתי, אך נאלצה להתפטר כי הנסיעות לעבודה ובחזרה היו יקרות מדי. השעות בפינת הרחוב חולפות. "זה שובר את הלב כי אנחנו באים לפה ואין לנו אפילו מה לאכול", היא אומרת, מנגבת את הדמעות. "לפעמים את חוזרת הביתה בלי כלום. את שותה מים והולכת לישון".

שיעור העוני אמנם פחת מאז תחילת הדמוקרטיה, אך הוא עדיין גבוה מאוד. ב-2015, השנה האחרונה שבה התקבלו נתונים, שניים מתוך שלושה שחורים חיו מתחת לקו העוני, כלומר היו להם פחות מ-80 דולר חודשיים למחיה. מתוך הלבנים, רק 1% חי מתחת לקו העוני.

כשפיטר מוקונה נכנס לבית שקיבל מהממשלה בנובמבר האחרון, הוא פרץ בבכי. הבית, שני חדרי שינה וסלון, נבנה לצד בתים זהים נוספים ברחוב שרק נסלל בשכונה חדשה, חצי שעה מיוהנסבורג. "אני כל כך מאושר, כל כך מאושר מהבית הזה", אומר מוקונה בן ה-74, שחי קודם לכן בצריף פח דולף, שהרהיטים בו נרטבו בכל פעם שירד גשם. "עכשיו אני מרגיש כמו בגן עדן".

ממשלת דרום אפריקה בנתה 3.4 מיליון בתים מאז 1994, והעניקה את הבעלות על רובם לאזרחים עניים. חלק מיחידות הדיור נחשבות "דיור סוציאלי" ומושכרות במחירים נמוכים ממחירי השוק. הממשלה גם יזמה פרויקטים לבניית "מגה ערים" בשותפות עם המגזר הפרטי, וקיבצה יחד כמה סוגי בתים ושירותים שונים כמו מעונות יום.

רבים מהדרום אפריקאים עברו לראשונה להתגורר בבתים ממשיים לאחר שחיו במבנים ארעיים ומאולתרים, והגישה לשירותים בסיסיים כמו חשמל ומים זורמים גדלה. עם זאת, הפסקות החשמל והמים תכופות, והכעס והתסכול ברחבי המדינה גוברים.

מוקונה המתין 27 שנים לבית, ורבים אחרים עדיין ממתינים. יש מי שפולשים לבניינים במרכזי ערים, או בונים לעצמם פחונים בכל שטח פנוי אפשרי. אחרים שוכרים יחידות דיור קטנות בחצרות הבניינים שכבר נבנו דבר שהממשלה מעודדת.

יוזמות דיור ממשלתיות הוקמו על פי רוב באזורים מרוחקים מפעילות כלכלית וממקומות תעסוקה, ומנציחים בפועל את שיטת האפרטהייד לדחוק שחורים לשוליים בעיירות מרוחקות.

נוקותולה מאבה יושבת, חרדה, על המזוודה שלה מחוץ לאוניברסיטת נורת' ווסט בעיר מייקנג. חם, ויחד איתה ממתינים כעשרה בוגרי תיכון לחוצים נוספים, שמקווים להתקבל ללימודים. האוניברסיטה קיבלה יותר מ-181 אלף בקשות, ויש לה קצת פחות מ-12 אלף מקומות פנויים.

מבחינות רבות, מאבה מגלמת את ההתקדמות שלאחר האפרטהייד מעצם זה שהשלימה 12 שנות לימוד בבית הספר הצפוף בכפרה, שליד גבול בוצואנה: בשנות ה-50 סיימו רק 10% מהתלמידים השחורים את לימודיהם בתיכון; לפי נתונים ממשלתיים, ב-2021 המספר עלה ל-58%. אבל למרות השיפור, הפערים הבין-גזעיים נמשכים.

ב-1982 הוציאה ממשלת האפרטהייד כ-1,100 דולר לשנה על תלמיד לבן, לעומת 140 דולר על תלמיד שחור, לפי נתוני ארגון Section 27 למען זכויות האדם. ב-2018 הגיעה ההשקעה הממשלתית ל-1,400 דולר לכל ילד, אומרים חוקרים מאוניברסיטת סטלנבוש. לדבריהם, מרבית הסכום נועדה להשוות את תנאי הפתיחה והאפשרויות של התלמידים השחורים.

אך בתי ספר רבים עדיין לא נותנים מענה ראוי לתלמידים: דו"ח שפורסם ב-2022 גילה כי 81% מתלמידי כיתה ד' לא הבינו מה הם קוראים. ועל אף שילדים רבים יותר מתמיד מסיימים כיום תיכון, אין מספיק מקומות במוסדות להשכלה גבוהה, שאינם מצליחים לענות על הביקוש.

לפי נתוני Statistics South Africa, בשנת 2022 נרשמו למוסדות להשכלה גבוהה כ-6% מהצעירים בגילאי 18-29; אחוז הרשמה שמשתרך הרחק מאחורי מדינות שכלכלתן דומה, בהן ברזיל, מקסיקו והפיליפינים, כך לפי נתוני הבנק העולמי.

אחרי שעות של המתנה, מאבה בת ה-18 גוררת את המזוודה שלה אל תחנת האוטובוס הקרובה, כדי לחזור הביתה, לכפר, מרחק שלוש וחצי שעות נסיעה. היא לא התקבלה לאוניברסיטה. לא נשאר לה מקום.

בתקופת האפרטהייד מערכת המשפט שימשה להפללת שחורים, לענישה קשה ולטיוח הזוועות שנגרמו להם. כיום נתפסת מערכת המשפט כאחד המוסדות האמינים ביותר במדינה. שופטים מגינים על זכויות אדם ונוקטים עמדות נוקשות אפילו מול דמויות פוליטיות עוצמתיות כמו הנשיא לשעבר ג'ייקוב זומה, שנידון ל-15 חודשי מאסר על ביזיון בית המשפט, לאחר שלא הופיע לדיון.

עם זאת, כמו במדינות רבות אחרות, מערכת המשפט של דרום אפריקה עובדת בצורה הטובה ביותר עבור מי שיש לו כסף. ועדה ממשלתית גילתה לפי שנתיים כי רוב תושבי המדינה אינם יכולים לעמוד בהוצאות משפט. הגוף האחראי על מתן סיוע משפטי לעניים סובל מתת תקצוב ומעומס יתר. "מי שיש לו כיסים עמוקים יכול למתוח את ההליך הפלילי על פני תקופה ארוכה מאוד", אומר קריספין פירי, דובר משרד המשפטים ושירות בתי הסוהר. "זו פריווילגיה שאדם עני לא יכול ליהנות ממנה".

בנוסף לכך, נראה שמערכת המשפט לא מצליחה לרסן את שיעור הפשיעה הגבוה. שיעור מקרי הרצח אמנם נמוך משהיה ב-1994, אבל הוא עולה בהתמדה מאז 2012. על הנייר, מערכת המשפט של דרום אפריקה מתעדפת שיקום: הממשלה מציעה לאסירים ולאסירים משוחררים מערך צדק משקם, אפשרויות תעסוקה ותוכניות ייעוץ. אבל לפי פעילים בנושא רפורמת בתי הסוהר ומחקרים בתחום, היחס בבתי הכלא יכול להיות קשה והגישה להשכלה מוגבלת.

מבחינה בינלאומית, דרום אפריקה – ה-S ב-BRICS, קבוצת המדינות שכוננה כמשקל נגד לבריתות אמריקאיות ואירופיות – ניסתה למצב את עצמה כמתווכת שלום וכמובילה מהלך של אתגור הסדר העולמי בהנהגת המערב.

לאורך שנים מילאה דרום אפריקה תפקיד קריטי במשימות שלום במדינות אפריקה, בהן אתיופיה, בורונדי וזימבבואה. בשנה שעברה עמד הנשיא סיריל רמאפוזה בראש משלחת שלום לאוקראינה ורוסיה, אך סירב לגנות את הפלישה הרוסית לאוקראינה. דרום אפריקה טוענת שכמדינה בינונית, היא אינה יכולה לבחור צד ועליה לנהל יחסים ידידותיים עם כולם, אבל היא מואשמת בצביעות ובדאגה בררנית לזכויות אדם ולשלום.

השנה היא הגישה נגד ישראל תביעה בגין רצח עם בבית הדין הבינלאומי בהאג, בשל פעולותיה בעזה לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. גורמים בדרום אפריקה טענו בבית הדין כי הפלסטינים מתמודדים עם מצב דומה לאפרטהייד.

עם כל התסכול שדרום אפריקאים חווים, הדמוקרטיה הביאה איתה משהו שכסף ונתונים לא יכולים לאמוד: חירות. החופש ללכת לאן שרוצים, לצאת עם מי שרוצים, להתלונן ולדרוש שינוי בקול הכי חזק שרק רוצים.

החירות הזו היא שהניעה את סיבוסיסו זיקודה, 48, במשך רוב חייו הבוגרים. הוא הגיע לדרבן, עיר נמל לחופה המזרחי של דרום אפריקה והתחיל ללמוד משפטים, אבל בתום סמסטר אחד החסכונות המשפחתיים אזלו והוא נשר.

לאחר מכן הוא עבר לקנדי רואד, שכונת עוני בנויה ועל מדרונות בוציים ומוקפת מטמנות זבל, והצטרף לאלפים שנהרו לעיר בחיפוש הזדמנות, רק כדי למצוא את עצמם בפחונים. זה לא הרגיש כמו חופש.

זיקודה עזר להקים את Abahlali base Mjondolo, תנועת מחאה שכמו רבות אחרות, מייצגת את התקוממות העניים במדינה. מיולי עד ספטמבר 2022 הגיבה משטרת דרום אפריקה ל-2,455 הפגנות.

אבל התמודדות עם הממסד הפוליטי שלאחר האפרטהייד גבה מחיר גבוה: מנהיגי "אבהללי" נרצחו וזיקודה נאלץ לברוח מביתו במחנה הפולשים לאחר מתקפות קטלניות. חברי התנועה התאכזבו מהדמוקרטיה והם נטולי אשליות לגבי הבחירות הקרבות. "מי שאין לו בית עכשיו", אומר זיקודה, "יהיה חסר בית גם אחרי הבחירות".

לכתבה של ג'ון אליגון, לינזי ש'וטל, לורן לת'רבי בניו יורק טיימס

2024-05-08T03:04:02Z dg43tfdfdgfd