כבוד לפרופסור | נתן זהבי

1 חברי אבי “השרוף" צור, נכה צה"ל, הסב את תשומת ליבי לפוסט שכתב פרופ' יורם עשת. צור המליץ שאת הפוסט הזה ישבצו במערכת הלימוד של בתי הספר התיכוניים. אני מצטרף להמלצתו. רגע לפני שאני מביא את תוכן הפוסט, חשוב לי שתדעו מיהו עשת. הוא בן 75, פרופסור במחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, שנחשב לאחד הפצועים הקשים ביותר של צה"ל במלחמת יום הכיפורים.

הוא נולד בקיבוץ אורים. הוריו, שושנה אסא ושמואל אלקלעי, ממייסדי הקיבוץ, עלו מבולגריה בנערותם, כחברי תנועות נוער חלוציות. את שירותו הצבאי עשה בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. לאחר שהשתחרר מהשירות, עבר עם אשתו ובנם להתגורר בבית ספר שדה חצבה, שבו עבד כמדריך. ביומה ה־12 של המלחמה נפצע באורח קשה מאוד בראשו במבואות איסמעיליה, על שפת תעלת המים המתוקים.

בתפילה שנערכת מדי שבת על פארק המסילה בירושלים להשבת החטופים, הוא דיבר על נקמה ושנאה במלחמה. את הדברים העלה בפוסט, הנה הוא לפניכם: 

"לפני למעלה מחודש דיבר כאן מארק אביטבול, ומנחת המפגש הציגה אותו כאביו של רס"ן אליאב אביטבול השם יקום דמו, שנפל במלחמה. 'זכרו לברכה, לא הי"ד', מארק תיקן אותה בשקט, ואני עמדתי נפעם מהאצילות שעמדה בקולו. לא נקמה, הוא ביקש. אנא זכרו אותו לברכה. והיום, אני מבקש לחלוק איתכם מעט מהתובנות שרכשתי בחיי, על נקמה, צער וזיכרון. 

"במלחמת יום הכיפורים הייתי בכוח הצנחנים הקטן שצלח את תעלת סואץ בסירות גומי והוביל את המהפך בחזית הדרום. שלושה ימים אחר כך, במבואות איסמעיליה, נפגעתי מפגז שרסיסיו קטעו חלקים נרחבים ממוחי, ריסקו את ידי וניקבו חור גדול בריאה. לאחר מספר ימים התעוררתי בבית החולים, משותק למחצה, עיוור למחצה ובטוח שנפלתי בשבי. והכי גרוע - עם טווח נרחב של פגיעות מוחיות קוגניטיביות ומוטוריות, שבגללן איבדתי את יכולות הקריאה, הכתיבה וההתמצאות במרחב.

"למרות שרבים נוהגים לצייר את המלחמה במונחים הרואיים, אצלי היא נתפסה דווקא כאירוע תפל ונטול זוהר, והשיבה הביתה, אחרי חודשים בבתי חולים, הייתה מלוּוה בתחושת חידלון חריפה. איני זוכר אפילו רגע אחד של שמחה על שיצאתי מהמלחמה בחיים. שום חוויה של “גיבור מלחמה שהציל את המולדת", ובעיקר תחושת עליבות, של נכה פגוע מוח שמתקשה לתפקד מבחינה שכלית ומוטורית. 

"במשך שנים רבות הייתי הוגה בחוסר הטעם בחיי, שקוע בעולם שחור, מאיים, שהיה מושך אותי לתהומות כמו משקולת כבדה. ובכל אותו הזמן ריחפה מעליי האילמוּת - אילמות למַראות הנוראים שראיתי ולמעשים הקשים שעשיתי - אילמות שאטמה אותי מעצמי ומהסובבים אותי. אפילו אחרי שנים רבות, כשבני החייל, שהיה בן שנתיים כשנפצעתי, שאל אותי אם הרגתי מישהו במלחמה, צעקתי עליו ש'לא עושים צחוק מדברים כאלה'. מאז הוא הפסיק לשאול ואני העמקתי להתחפר באילמותי.

"ועם מי כן הצלחתי לתַקשר בתוך בועת האילמות? דווקא עם אין־ספור תמונות הזוועה שנצרבו לי בתודעה והשביתו את שלוותי, כמו תמונת המצרים שירינו בהם ממרחק על גשר החי"ר. אבל הנוראה מכל אותן תמונות הייתה זו של החייל השרוף - חייל ישראלי שעלה באש בתוך זחל"ם בוער, שחלפנו על פניו בדרך לצליחה. כמה שנים אחרי המלחמה התחיל החייל השרוף להופיע בחיי ולהשבית כל רגע של שמחה, רוגע או אינטימיות שחוויתי. שלד לבן עם סיגריה בפה, שהיה ניצב מולי ועשן מסתלסל לו מפתחי הגולגולת. ככל שניסיתי להדוף אותו מעליי, כך התחפרו בי ציפורניו והכאיבו יותר. היום אני יודע שהיו אלה ניצניה של פוסט־טראומה: הרגע שבו הנחתי לזוועות להשתלט על נשמתי ולנהל את חיי.

"יום אחד, אחרי שנים רבות של חיים לצידו של החייל השרוף, שאל אותי חבר, בחצי בדיחות־דעת, 'מה דעתך להתיידד איתו; לצחוק ממנו'. לא עושים צחוק מדברים קדושים, עניתי, מזועזע מעצם הרעיון. אבל הזרע נבט בקרבי ומאז, בכל פעם שהיה החייל השרוף מופיע, במקום להיאבק בו, הייתי מנסה לשוחח איתו כמו עם חבר. בתחילה הוא לא נענה לי, אבל פעם אחת, כשהתיישב בכיסא לצד המיטה, חרצתי לחייל השרוף לשון ארוכה וזקרתי לעומתו אצבע משולשת. תראה מה נשאר ממך, הלעגתי עליו, איפה אתה ואיפה אני? חשתי כיצד הוא מתכווץ ומתכנס אל עצמו בעלבון. 

"חודשים רבים הייתי שב וחוזר על התרגיל, ומפעם לפעם הייתי חש כיצד ציפורניו נשלפות עוד קצת מבשרי, והכאב מתפוגג לאיטו. נכון, הוא לא נעלם לתמיד, אבל בכל פעם שהוא מאיים להופיע, אני נכון לקראתו, מחבק אותו אליי כמו היינו שותפים לגורל, ובדברי אהבה, אני מַערֶה אל תוכי את אסונו הנורא. רק אז נעלמת מעט האשמה על שנותרתי בחיים.

"שלושים ושבע שנים אחרי המלחמה, סיימתי לכתוב את הממואר 'אדם הולך הביתה'. במשך שש שנים ביליתי עם התנסויותיי הקשות בניסיון להעניק להן פשר. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הצלחתי להיחלץ מבועת האילמות שבה חייתי ולשוחח עם עצמי על מה שקרה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתתי ליבי לעובדה האבסורדית, שלמרות שכל חייל מצרי במלחמה היה האויב והיינו אמורים להרוג זה את זה, בכל השבועיים של מלחמה אינטנסיבית, איני זוכר ולו רגע אחד של שנאה ותחושת רצון לנקמה. רק פחד מוות, ופחד גדול עוד יותר מפני הנפילה בשבי. 

"בדיעבד, הבנתי שכל מעשה כתיבת הספר היה עבורי ניסיון נואש למצוא משמעות בתפלות שחשתי כלפי המלחמה וכלפי הנכות שדבקה בבשרי ללא הזמנה. וכמו במקרה החייל השרוף, מצאתי אותה דווקא בתיאור האירועים הטראומטיים במונחים של שותפות גורל, אפילו עם האויבים, כמו הקצין המצרי, שלולא הייתי כל כך מפוחד, הייתי מציע לו להסתתר עד תום הקרבות לפני שיריתי בו בחוסר ברירה. וכמו החייל המצרי החוצה את שדה התירס ממש מולי, ורגע לפני שאני יורה בו, אני קולט שהמלחמה שלו נגמרה ושהוא הולך הביתה לאישה ולילדים.

"כמוהו, גם אני כל כך רוצה ללכת הביתה, ובתחושה חריפה של אחווה בין שותפים לגורל מר - וללא שמץ שנאה או רצון בנקמה, אני יורה לו לפני הרגליים, שיברח לפני שמישהו יהרוג אותו. וככה, בזכות רגעים כאלה של חסד אנושי, דווקא בלב המאפליה, אני מבחין בקרן אור בקצה המנהרה וזוכה במעט אוויר לנשימה.

"בשירו 'אל תתנו להם רובים', מיטיב נתן אלתרמן לתאר את שותפות הגורל בין חיילים משני צידי המתרס: 'באֵדי המוות, בפצצות הרעם, איש אחיו רצח מפחד ותמימות'. כמו להגיד שהחיילים במלחמה הם גלדיאטורים בזירה: אנשים טובים ותמימים, שבשביל להישאר בחיים, הם הורגים זה את זה - לא מתוך שנאה, אלא מרוב פחד ותשוקה להישאר בחיים. 

"והיום, כשפוליטיקאים מתלהמים, שמעולם לא ראו שדה קרב, אוטמים את ליבם מול סבלם של קורבנות המלחמה ומובילים שיח הסתה, שנאה ושיסוי נגד המבקשים על נפשות החטופים, אני חש שדווקא תחושת שותפות הגורל עם ה'אויב', ולא שנאה ונקמה, היא זו שאפשרה לי לשמור על שפיות דעתי ולצלוח בשלום חוויות טראומטיות מאוד של מלחמה, פציעה ונכות".

2 שירו של נתן אלתרמן “אל תתנו להם רובים":

בואי נא, אחות, ושבי לך כאן מנגד,

פן אחדל לנשום ואת גם לא תדעי.

פה, בבית הזה, מתים כל כך בשקט...

קר לי לבדי.

עוד גדול הלילה, המנורה צהבהבת,

את עצי הגן הרוח מניעה.

עד שבאת הלום ישבה כאן השחפת

היא טובה כמוך, אחות רחמנייה.

היא חיבקה אותי, כמו הייתי ילד,

היא אמרה לי “בכה מעט אל תתבייש.

ילדך יתום ואשתך אומללת

ואתה תינוק בן ארבעים ושש".

אחותי, הלא ידעת ודאי, הגידי,

למה החולים נראים קטנים כל כך?

ואני הלא אדם־חייל הייתי.

הן דיברתי פה אל פה עם כלי תותח.

זה היה מכבר, העת אומנם חולפת,

את בגדי השרד איני לובש מאז.

לי השאירו רק מדליה ושחפת...

את יודעת מה זו התקפה של גז.

עוד אזכור אחות - שמיים לא שמיים,

רוח מתגלגלת על שטיחי קמה,

חודש מאי היה נאה מכל המאיים

שידעה אי פעם אמא אדמה.

הגדודים הלכו כאחוזי סחרחורת,

כילדי בית ספר שקיבלו יום חג,

חיילים זקנים התירו המחגורת,

והריחו יחד שמש וטבק.

מן הראש הסירו את כובעי הפלד,

סלסלו שפם וסלסלו בקול:

היי רגליים־ליים דרך מצלצלת

הי נלכה־לכה עד אשר ניפול.

ובמנגינות פרחו עצי תפוח,

ואִמי שלי צבטה את לחיי.

ועל השדות התגלגלה הרוח

וזרקה אלינו מלוא חופניה מאי...

עוד אזכור אחות, פתאום... פתאום לפתע

באה האימה, ידענו את ריחה.

אמא צעקה - מדוע התחבאת?

למה זה, ילדי, לבשת מסיכה?!

ונפרוץ קדימה אל המערבולת,

מסיכות הגז השווּנו זה לזה.

לאחד קטן פגעתי בגולגולת

ושלושה גדולים דקרתי בחזה.

כל חייל כאילו לא זימר אף פעם.

כל חלל כאילו השתומם למות.

באידי המוות, בפצצות הרעם,

איש אחיו רצח מפחד ותמימות.

עוד אזכור אחות - כי לא צריך לשכוח.

הם היו כמוני, הם היו טובים,

רק אסור היה לקרב אותם לשלוח,

רק אסור היה לתת להם רובים.

וכעת - הנה המלחמה איננה.

המנורה צהבהבת ואני ואת.

שבע־עשרה שנה עברו מאז עד הנה,

שם הרגו אותי, לאט, לאט, לאט.

והכל נשכח ופה מתים בשקט,

והמוות פה צנוע ומנומס,

רק אני יודע - ריאתי יורקת

עוד את השנאה, הרצח והגז.

רק אני יודע שבמערבולת

בהיותי פתאום אחר, איום כזה...

לאחד קטן פגעתי בגולגולת

ושלושה גדולים דקרתי בחזה.

אחותי עוד רגע. שני בנים לי, שניים,

אהבתים מאוד, ליבותיהם טובים

אך בבוא היום... למען השמיים,

אל תתנו להם רובים!

3 מאוד התרגשתי כשפרופ' עשת אישר לי לפרסם את הפוסט שלו במדור. מקווה שהוא ריגש אתכם כמו שריגש אותי. 

2025-05-09T06:05:38Z