היוזמה הסעודית של טראמפ ממחישה שמבחינתו הביקור במפרץ הוא רק ביזנס

היוזמה הסעודית של טראמפ ממחישה שמבחינתו הביקור במפרץ הוא רק ביזנס

ערב יציאת הנשיא לדרך נדמה שסוגיות עזה והחטופים יכולות רק להפריע ■ עקב האכילס של התרחבות הלחימה ברצועה טמון במילואים, ולא רק בשל ביקורת פוליטית ■ והגיע הזמן שהרמטכ"ל יבהיר כי בעזה יש גם חפים מפשע

May 09th, 06AM May 09th, 08AM

דונלד טראמפ בונה את המתח כבר יומיים ברציפות במתכוון. נשיא ארצות הברית, שמתקשה להציג הישגים ממשיים בתחום מדיניות החוץ, שעדיין מתאושש מהנזק שחוללה מדיניות המכסים החריגה שלו לכלכלה האמריקאית, ושצולל בסקרים — מוכרח לרתק אליו את אור הזרקורים. זה, בבסיסו, המופע של טראמפ. בשבילו הנשיאות היא קודם כל עסק, חלק ממותג כלכלי משפחתי אדיר, התלוי בערכו הבידורי. הדבר מחייב תזרים רציף של הכנסות, רייטינג ועניין מתמיד. רק שהצופים לא יעבירו תחנה.

טראמפ אמנם מרבה במשחקי ברוגז עם העיתונות האמריקאית הממוסדת, עולב בכוכביה ומאפשר גישה ישירה לכתבים מהערוצים המזוהים עימו (ראש הממשלה בנימין נתניהו מחקה אחדות משיטותיו). אבל הנשיא עדיין זקוק לצומי ועדיין מדבר עם הציבור בתדירות גבוהה, לעיתים כמה פעמים ביום. הוא עושה זאת במסיבות עיתונאים עם אורחיו בבית הלבן ובהצהרות תכופות בחשבונותיו ברשתות החברתיות, שם הוא מקפיד על אותיות גדולות וזועקות ומקנח בסימני קריאה מרובים. מאז אמצע השבוע, טראמפ רומז לבשורות חיוביות קרובות, הנוגעות למזרח התיכון. הוא פיזר הבחנות על המו"מ בדבר פרויקט הגרעין האיראני, ושלשום דיבר על התפתחות צפויה ברצועת עזה.

יש כאן שורה של עניינים המשתרגים זה בזה. הראשון נוגע לחותים בתימן. באמצע השבוע הכריז טראמפ כי למעשה הכניע את החותים, אחרי קמפיין אווירי כבד שניהלו נגדם ארה"ב ובריטניה בחודשיים האחרונים, וכי כעת הוא נעתר לתחינתם להפסיק את הלחימה. בתמורה יופסק הירי מתימן אל ספינות באזור, אך בינתיים לא נרשמה התחייבות חותית להפסיק שיגור טילים וכטב"מים לעבר ישראל. פתרון כזה משאיר את ישראל במצב נוח פחות, משום שמעתה ארה"ב אומרת שתסייע לה רק בהגנה. אחרי נחיתת הטיל הבליסטי מתימן בנתב"ג בתחילת השבוע, חיל האוויר הישראלי תקף פעמיים, בחודיידה ובצנעא. אבל ישראל תתקשה להחזיק לבדה רצף תקיפות כזה לאורך זמן.

בשבוע הבא יבקר טראמפ בשלוש מדינות במפרץ: סעודיה, איחוד האמירויות וקטאר. הוא צפוי לחתום שם על עסקאות בשווי כולל של כמה טריליוני דולרים — ולפי פרסום אמש, יאשר לסעודים השקת תוכנית גרעין אזרחית מבלי להתנות זאת בנורמליזציה עם ישראל. כאן משתלבות שתי סוגיות אחרות, שבהן דרושה לו התקדמות: ההסכם האיראני והמצב ברצועת עזה. מדינות המפרץ הסוניות, שבעבר פלרטטו עם רעיון תקיפת אתרי הגרעין (ובלבד שמישהו אחר יעשה זאת במקומן), חותרות כעת להסכם עם המשטר בטהראן מתוך תקווה שהוא יסייע בהבאת רגיעה ארוכת־טווח לאזור. זה מתיישב גם עם השקפתו של טראמפ, שאוהב לפזר איומים כוחניים אבל מעדיף פתרונות בדרכי שלום.

אשר לעזה, דעת הקהל הסעודית נסערת למדי מהמשך המלחמה שם ומההרג ההמוני של אזרחים פלסטינים בתקיפות הישראליות. נראה שהממשל האמריקאי מבקש לספק לה כדור הרגעה, שיסייע לסעודים להכשיר את החתימה על עסקאות הענק, על אף תמיכת טראמפ בישראל. על פי ההדלפות המוקדמות, ברצועה מדובר על הסדר חלקי, שיחזיר את הסיוע ההומניטרי לאזורים מסוימים ויגבש מסלולי חלוקה חדשים, עוקפי חמאס. בפתרונות החדשים מעורבות חברות זרות, שבפועל בוחשות בהן ידיים ישראליות רבות. זה מה שמקדם בין השאר רון דרמר, השר המקורב ביותר לנתניהו, במסעותיו הרבים לוושינגטון.

בד בבד נידונות גם הצעות מרחיקות לכת יותר; מפעימה נוספת לשחרור כמה מן החטופים, ובראשם החייל עידן אלכסנדר המחזיק באזרחות אמריקאית (ולכן מעניין את טראמפ במיוחד), ועד דיווח ברויטרס על חסות אמריקאית למשטר פלסטיני חלופי ברצועה. משפחות החטופים חוששות מסיכון כפול: נתניהו אינו מעוניין להחזיר את כולם בשל האינטרס הפוליטי והאישי שלו בשימור אש התמיד של המלחמה בכמה שיותר חזיתות; וטראמפ הולך ומאבד עניין במצוקתם, ככל שהמו"מ תקוע וסיכויי ההצלחה שלו פוחתים. לסטיב ויטקוף, שליחו ויועצו הקרוב, יש מחויבות מרשימה לגורל הישראלים המוחזקים במנהרות, אבל ויטקוף מחזיק כעת יותר מדי כדורים באוויר. ולכמה מהסוגיות הסבוכות שעליהן הוא מופקד, ובהן הגרעין האיראני, התוודע רק בעת האחרונה.

מלחמת התסכול

נתניהו מודאג בעיקר מאיראן. הוא משוכנע שמהגרעין האיראני נשקף האיום המרכזי לישראל לאורך זמן, והרבה מיוקרתו בישראל ובעולם הוא בנה על דימויו כמי שנאבק באיום הזה, בכל האמצעים. טראמפ, ששלשום דיבר באופן לא מחייב אפילו על הסוגיה הקריטית של המשך העשרת האורניום בשטח איראן, נראה כמי שעומד למשוך את השטיח מתחת לרגליו. מצד אחד, נתניהו נשבע עשרות פעמים שבמקרה הצורך, ישראל תפעל לסיכול הפרויקט האיראני בכוחות עצמה. מצד שני, מי יעז לריב עם טראמפ? אין אלו ימי הנשיאים ברק אובמה וג'ו ביידן, שפעם אחר פעם ספגו מנתניהו יריקות בפרצוף ובמקום שינזפו בו על כפיות הטובה שכנעו את עצמם שמדובר רק בגשם.

אשר לעזה, שם החלו השבוע, די בעצלתיים, ההכנות של ישראל לקראת הרחבה ניכרת של הפעולה הקרקעית. הקבינט קיבל החלטות דרמטיות על כיבוש מסיבי של שטחי הרצועה, המשך ההחזקה בה, ריסוק שלטון חמאס וכפייה בכוח של שחרור שאר החטופים. בפועל גויסו אמנם כמה עשרות גדודי מילואים, אך אלו מופנים ברובם לזירות אחרות, כדי לשחרר את הצבא הסדיר לרדת לרצועה. תחילת המהלך תידחה כנראה עד לסיום ביקורו של טראמפ באזור. ומכל מקום, ההבנה ההולכת ושוקעת כי מהלך כזה יסכן חיי חטופים וחיילים ולא בהכרח ישיג ניצחון, גורמת להיסוסים.

מי שנחושים לדחוף אותו הם שרי סיעות הימין הקיצוני בקואליציה. אצל נתניהו, כרגיל, יש פער בין מה שנאמר כלפי חוץ ובין מחשבותיו האמיתיות. ואילו בצמרת הצבא הדעות חלוקות. אחדים מהקצינים הבכירים חרדים מהסתבכות המלחמה. אחרים מתפעלים מהרוח הנחושה המפעמת במפקדים ביחידות הסדירות, שמרביתם נכנסו לתפקידיהם בחודשים האחרונים ולא הנהיגו את אנשיהם בשנה הראשונה למלחמה.

ההבנה כי הרחבת המהלך ברצועה תסכן חטופים וחיילים ולא תבטיח ניצחון, גורמת להיסוסים

יניב קובוביץ דיווח כאן שלשום כי בפקודת המבצע שהוצגה לקצינים בפיקוד הדרום השבוע, ירדה המטרה של השבת החטופים (בלשון המונח החדש שכפה נתניהו, "בני הערובה") למקום השישי במספר. מעתה קודמות לה המטרות הבאות: הכרעת חמאס, שליטה מבצעית על השטח, פירוז השטח, פגיעה ביעדי שלטון של חמאס ו"ריכוז והנעת האוכלוסייה" (מכבסת מילים לגירוש מסיבי של אזרחים מבתיהם). יומיים קודם לכן ציין דובר צה"ל, תת־אלוף אפי דפרין, בהצהרה לתקשורת כי החזרת החטופים היא המשימה הראשונה בחשיבותה. ואילו הרמטכ"ל אייל זמיר הזהיר בקבינט כי הרחבת המבצע הקרקעי תשוב לסכן את חיי החטופים. מבולבלים? גם אנחנו. הסתירות הפנימיות משקפות את חששה של הממשלה מכל דיון בהסדר המדיני ביום שאחרי המלחמה, ואת המתחים בין צה"ל לדרג המדיני.

עקב האכילס העיקרי של הממשלה נוגע לגיוס המילואים המסיבי שיידרש לצורך מבצע חדש לכיבוש הרצועה, כשרוב הציבור תומך בעסקת חטופים וחרד לחייהם. התייצבות אנשי המילואים עד כה סבירה, ומקרב מי שאינם מתייצבים לשירות רק מעטים מנמקים זאת במישרין בביקורת פוליטית על מטרות המבצע. הבעיות המרכזיות של מערך המילואים אחרות, ובראשן השחיקה בקרב החיילים, אחרי מאות ימי לחימה בכמה סבבים מאז תחילת המלחמה. לצידה קיים הכעס על חוסר השוויון בנטל, שהממשלה עוד מתדלקת בניסיונותיה להעביר את חוק ההשתמטות לחרדים.

חשוב להביט במציאות במבט מפוכח. לצה"ל אין די כוחות למימוש הפנטזיות בימין על שימור ממשל צבאי ברוב שטחי הרצועה, לאורך זמן. בימי שגרה, רוב הגדודים הסדירים שלו פועלים בגדה המערבית, ואין מודל הגיוני שיאפשר לעשות "העתק־הדבק" של הפעילות השוטפת שם לרצועה, בהתחשב בעוצמה היחסית שעדיין בידי חמאס שם. כשבצלאל סמוטריץ', או דניאלה וייס, מתרברבים בתוכניות ליישב מחדש את הרצועה ביהודים, צריך לשאול אותם אם אינם מבינים שהדבר יחייב את הארכת שירות החובה בעוד חודשים רבים. איננו רחוקים מהקמה מחדש של תנועת "ארבע אימהות", שהפעם תתמקד ברצועת עזה.

מה שבולט יותר מכל הוא היעדר התכלית האסטרטגית של המלחמה, למעט דיבורים ריקים על השמדת חמאס. נתניהו מנסה, בלא הצלחה, למתג את המערכה שהחלה בטבח שאירע במשמרתו ב–7 באוקטובר, כאילו זו "מלחמת התקומה". נראה שבשלב הזה מלחמת התסכול הוא שם הולם יותר. ראש הממשלה חדל לגמרי מלהתראיין לכלי תקשורת ישראליים שאינם עובדים בשבילו. בעת האחרונה הלך צעד רחוק יותר, ובמקום להופיע באולפני ערוץ 14 החל להפיץ סרטונים מרובים של "ראיונות" עם טופז לוק, הדובר שלא נעצר. באחד מהם הסביר ראש הממשלה השבוע כי מצפונו נקי. במצבו של נתניהו, אדם צריך להיות אטום לגמרי למתרחש במדינה כדי לטעון טענה כזאת.

יורים ולא בוכים

בנימוקי ההיעדרות ממילואים כמעט שלא מוזכרת סיבה אפשרית אחרת – הסתייגות מן ההרג ברצועה. לפני כמה שבועות דווח ב"הארץ" על אנשי חיל אוויר במילואים המודאגים מן ההרג ההמוני, בעיקר מאז חידוש הלחימה בעזה ב–18 במרץ השנה. ב"ידיעות אחרונות" פורסם כי גם הפיקוד הבכיר של החיל מוטרד ממקרים רבים של הרג אזרחים בתקיפות שנועדו להיות ממוקדות, ואף נוצרה מתיחות עם פיקוד הדרום בנוגע לנוהלי אישור ההפצצות.

שלשום בערב תקף חיל האוויר במחנה הפליטים אל־בורייג' שבמרכז הרצועה. לפני התקיפה דרש צה"ל מתושבי האזור לפנות מסגד במחנה, בטענה שפועלת בו מפקדה של חמאס. אבל על פי הדיווחים מן הרצועה, זמן קצר אחר כך הופצץ דווקא בית ספר סמוך, בשתי תקיפות. הפלסטינים אומרים כי בהפצצות נהרגו לפחות 32 בני אדם, בהם ארבע נשים ותשעה ילדים מתחת לגיל 14. תקריות כאלה רווחות למדי ברצועה בחודשיים האחרונים, וזה מזכיר את שיאה של המלחמה. ההבדל הוא שהפעם אין בשטח כוחות קרקעיים רבים של צה"ל, ולכן לא נשקפת בדרך כלל סכנה מיידית לחיי חיילים, שתצדיק שימוש בכוח מסיבי. תמונות הזוועה מהתקיפות האלה משודרות כמעט בכל מדינה בעולם, פרט לישראל. המחיר האזרחי העצום בצד הפלסטיני אינו נדון כאן, ובמקרה הרע משמש תירוץ לשמחה לאיד לאומנית בימין.

מאז תחילת המלחמה השתלבו ברצועה שתי תופעות ברורות: רצון לנקום על הטבח, שמקצתו מחלחל מלמטה מהלוחמים בשטח, ומקצתו מעודדים גם המפקדים; ובעיות חריפות באכיפת משמעת מבצעית. הרמטכ"ל הקודם, הרצי הלוי, היה טרוד תחילה בניסיון לשקם את הצבא ולהוציאו למתקפה, אחרי ההלם של 7 באוקטובר. אחר כך התקשה הצבא לחזור ולאכוף כללי משמעת בסיסיים, והדיון זלג למחוזות אזוטריים־משהו, למשל טלאי ה"משיח". ליורשו זמיר אין תירוצים כאלה. לצד שלל הדברים שהוא עסוק בהם, ראוי שהרמטכ"ל יבהיר כי בעזה יש גם אזרחים חפים מפשע, וכי צה"ל לא רק מחויב עקרונית לדיני המלחמה הבינלאומיים אלא דואג בפועל שלוחמיו יעמדו בהם.

חיילים בשטח בונים על גיבוי אוטומטי ממפקדיהם, ביודעם שלא צפויה חקירה אמיתית

זה לא מה שקרה בפרשה המחרידה של הרג עובדי הסיוע ברפיח בסוף מרץ, ובוודאי לא בתקיפות אוויריות רבות מאז. אבל הבעיה אינה מסתכמת בכך. כפי שדווח כאן לאורך המלחמה, אחת התופעות החמורות והרווחות נוגעת להרג אזרחים פלסטינים רק משום שנמצאו במקום הלא נכון, וחצו קו אדום שלא ידעו על קיומו הווירטואלי.

הסתתרות חמאס מאחורי אוכלוסייה אזרחית ותנועת אנשיו בבגדים אזרחיים ובלי נשק גלוי — מקשות על ההבחנה בין לוחמים לאזרחים ומגבירות את הסיכון לכוחות. אבל בפועל, חיילים בשטח מרבים לירות בלי לשאול שאלות, ומסתמכים על גיבוי אוטומטי ממפקדיהם, ביודעם שלא צפויה להתנהל נגדם חקירה אמיתית. מעבר לכל הסיבות הטובות להימנע מהתנהגות כזאת, היא גם עלולה לסכן חיי חטופים — כפי שקרה בתקרית בשג'אעייה בדצמבר 2023, כשכוח מבית ספר למ"כים הרג בטעות שלושה חטופים שהצליחו להימלט מידי שוביהם.

החשש: פסיקה

אתמול חלה התקדמות נוספת, ולצידה הסתבכות, בחקירת הפרשה הקטארית. המשטרה החליטה לעצור שוב, במפתיע, את יונתן אוריך, בכיר יועצי התקשורת של נתניהו. בדיון הארכת המעצר טענו נציגיה כי אוריך שינה את גרסתו בחקירה וכי החשדות נגדו התחזקו. בד בבד דווח על מעצרו של בכיר לשעבר במערכת הביטחון, בחשד למעורבות בפרשה. טיבם של החשדות נגד אותו בכיר עדיין לא נמסר, אבל מקורות המעורים בחקירה טענו כי בקרוב ייתכן שייחקרו מעורבים נוספים.

לב החקירה, לפחות עד כה, טמון בחשדות החמורים כי שלושה מדוברי נתניהו קיבלו סכומי כסף גדולים מהקטארים, תמורת שירותי ייעוץ ודוברות, בלי שהצהירו על ניגוד העניינים הפוטנציאלי ובלי ששב"כ בחן את תוצאותיה האפשריות של דליפת המידע. זה קרה בלשכה הבכירה והרגישה ביותר במדינה, גם בעיצומה של מלחמה, ומול מדינה שאינה רק "מורכבת" כפי שטען נתניהו, אלא העבירה מיליארדי דולרים לחמאס בעזה, בעידוד ממשלות ישראל.

ההתפתחויות בחקירה עשויות גם להשפיע על קרב ההישרדות של ראש הממשלה. מתנגדי נתניהו חושדים כי החדירה הקטארית עמוקה יותר מכפי שנחשף, ומחכים להוכחות שנתניהו עצמו מסובך במישרין (מעבר לביקורת על מדיניות העברת הכסף ועל התעלמותו מאזהרות כמה מארגוני המודיעין). ואילו תומכיו מחפשים הוכחות ש"כך עושות כולן", כלומר שלא רק לשכת נתניהו חטאה. הם ישמחו לכל עדות לקשר של בכירים ביטחוניים לדוחה, כחלק מהמאמץ להאשים את מערכת הביטחון בקונספציה הכושלת שבעקבותיה נעשה הטבח. מכל מקום, ניכר שחקירת שב"כ והמשטרה בפרשה רחוקה מסיום.

האינטרס של נתניהו הוא לצמצם את החיכוך עם בר ולנסות להכשיר מינוי יורש כלבבו

בינתיים הודיעה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה לבג"ץ על התנגדותה לבקשת הממשלה למחוק את העתירות בדבר הדחת ראש שב"כ רונן בר מתפקידו. היא טענה כי משרת ראש השירות אינה משרת אמון אישית של הדרג הפוליטי, וכי הכרעת בג"ץ בעתירות חיונית כדי לוודא שיורשו של בר יוכל לעמוד בלחצים פסולים. בית המשפט אמור להכריע בקרוב אם יוסיף לעסוק בסוגיה. מובן שלנתניהו אין עניין בפסיקה כזאת, שלפי מהלך העניינים בדיון בבג"ץ עשויה להיות לרעתו. האינטרס של ראש הממשלה הוא לצמצם את החיכוך הפומבי עם בר, לעבור בשלום את חמשת השבועות שנשארו להם יחד, ולנסות להכשיר מינוי יורש כלבבו.

כפי שדיווח השבוע יוסי מלמן ב"הארץ", נתניהו ניסה לא מכבר תרגיל נוסף: מינוי ממלא מקום על תנאי לראש השירות, לשנה וחצי. הכוונה היתה כנראה למנות את אחד משני סגניו של בר לתפקיד, הנוכחי או הקודם. לפי שעה לא הסתייע המהלך. סכנותיו ברורות: ממלא המקום הזמני יהיה תלוי בנתניהו לקידומו, ועוד בתקופה הקריטית שלקראת מועד הבחירות, אם יתקיימו כמתוכנן באוקטובר 2026. לנוכח החששות לניסיונות להשפיע על טוהר הבחירות, תפקיד ראש שב"כ יהיה חשוב מתמיד.

מאז הודעת הפרישה שלו, לפני יום העצמאות, הנמיך בר פרופיל פומבי. הוא עוד יידרש, כנראה, להדוף האשמות שווא של נתניהו ותומכיו, אבל במידה רבה הסתיים המאבק שלו. ראש שב"כ הפורש עשה שירות ציבורי חשוב בהחלטתו לגולל לפני האזרחים, באמצעות הדיון המשפטי, את טענותיו החמורות על התנהלות נתניהו. אבל כפי שידוע לו היטב, כל זה אינו פוטר אותו מחלקו הניכר באסון שחולל חמאס. בר אומר אמת כשהוא מדווח כי התריע באוזני נתניהו בחודשים שקדמו למלחמה, אך זה עדיין לא מסביר את הפער בין אזהרותיו ובין הצעדים המוגבלים שנקטו שב"כ וצה"ל, ערב המתקפה ב–7 באוקטובר ובמיוחד בשעות הגורליות שקדמו לה. התגובה המצומצמת של כוחות הביטחון, שבוודאי לא נבעה מכוונות זדון אלא מהערכת־חסר של כוונות חמאס ומחשש "לשרוף" מקורות מידע, היא שאפשרה במידה רבה לחמאס להציף באותו הבוקר את יישובי העוטף באלפי מרצחים.

2025-05-09T03:14:20Z