"מי שעבר את השואה כבר לא מפחד בארץ": השורדים שנכדיהם נקראו ללחימה

יעקב עלה ארצה באוניית מעפילים, נכדו החובל לחם במרחב הימי ב-7 באוקטובר. הלן מספרת שעבורה "כל נין הוא ניצחון", ולנכדה נולדה בת בזמן שלחם בעוטף. ציפי הצליחה להסדיר נשימה רק אחרי שנכדה הגיע להתרעננות, אחרי שבועות רבים. שורדי השואה מספרים על שותפות הגורל שהכתה בהם אחרי מתקפת הפתע

סגן טלאל הררי, לוחם בשייטת 3, היה על אחת הספינות הראשונות שהגיעו לגזרה הדרומית ב-7 באוקטובר. סבו, יעקב צוראון (84) עלה ארצה באוניית מעפילים באוקטובר 1948, אחרי שתשעה מבני משפחתו נרצחו בשואה. רס"ן (במיל') רועי לוי יצא לקרב כשאשתו לטם בחודש תשיעי להריונה, ומאז נולדה בתם רני, נכדתה של שורדת השואה הלן הופמן (84), שמספרת שעבורה "כל נין הוא ניצחון". ציפי גנדלמן (85), שגדלה לבדה בגטו בבודפשט, חיכתה חודשיים וחצי לחיבוק מנכדה עמרי, שלחם שבועות ארוכים. שורדי שואה שעברו את התופת באירופה והגיעו לישראל - חוזים כעת בנכדים שלהם נלחמים על קיומה של המדינה שבה מצאו מקלט אחרי מלחמת העולם השנייה.

יעקב צוראון היה בן ארבעה חודשים בלבד כשהמלחמה פרצה. כשהגרמנים סיימו להקים את גטו ורשה, הוא עבר לחיות שם עם חלק ממשפחתו. כילד בן שנתיים וחצי, הסתתר במחבוא יחד עם סבתו לאה ואמו אסתר, ובזכות כך ניצלו חייו. לאחר מכן נמסר לאישה נוצרייה ושהה אצלה עד גיל שש. במהלך המלחמה, כאמור, נרצחו תשעה מבני משפחתו, בהם סבו שהיה רב בחסידות גור. אביו נשמע להמלצה שקיבל במטרה להינצל והתגייס לצבא הפולני בתחילת המלחמה. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, אמו עבדה בבית חולים צבאי כאחות, תחת זהות נוצרית.

ב-1945, כעבור שלוש שנים שבהן לא התראו בני המשפחה הגרעינית, איתרה אמו את אביו והשלושה התאחדו. ב-1948, אחרי שהות ארוכה במחנה עקורים בגרמניה, יעקב עלה עם הוריו ארצה באוניית המעפילים "קיבוץ גלויות". החוויה הזו זכורה לו במיוחד, שכן לראשונה פגש חייל לבוש מדי חאקי שבירך אותם על הגעתם לארץ ישראל. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה שמע את התקווה. "זאת הייתה שירה עוצמתית", נזכר. 

כיום יעקב חי בחיפה, בסמיכות לבסיס שבו משרת נכדו סגן טלאל הררי, בן 21, חובל בשייטת 3. טלאל היה כאמור על ספינה שהגיעה לזירה הדרומית ב-7 באוקטובר. "עוד לא הבנו מה קורה, זינקנו מהר מאוד לגזרה", הוא מספר. רק בחודש ספטמבר טלאל סיים את קורס הקצינים. "היה טקס מרגש במיוחד, צילמתי המון", יעקב אומר. מיד אחרי טס הנכד עם חברים לחו"ל, חזר לבסיס וכעבור יומיים פרצה המלחמה. "הדברים הראשונים שעשיתי כקצין על הספינה היו בזמן המלחמה", הוא מספר.

כמי שהתחנך בפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי במשך שלוש שנים, הוא בילה זמן רב בביתם של סבא וסבתא. "הקשר שלנו מאוד התחזק, היו לנו המון מפגשים ושיחות", טלאל אומר, "בשנים האחרונות אני זמין עבורו 24/7, מכל מקום ובכל זמן. הקשר בינינו שונה מקשר רגיל של סבא ונכד". יעקב מוסיף: "הוא מגיע גם לבקר את סבתא שלו חיה, שמאוד אוהבת אותו". 

יעקב משתף בתחושות המעורבות שלו בעקבות השירות של נכדו. לצד הדאגה לשלומו, יש גאווה גדולה ואמונה שהוא נשמר ומוגן. "יש לי תחושה ששומרים עליו מלמעלה", הסב בטוח. "אני אמנם לא איש דתי, אבל תמיד הסבים והסבתות ששרדו את השואה, יש בהם אמונה. תודה לאל, הוא בריא". בשיתוף עמותת זרוע הים, הסב לקח חלק בהכנת סרט על ספינות השרבורג, והשתתף בשלוש משלחות לפולין כאיש עדות. בנוסף, הוא הגיע להציג את קורות משפחתו בשואה במהלך ההכשרה של נכדו בקורס חובלים. "אני גאה לראות דברים שלא יכולתי לחשוב בכלל שככה הארץ שלנו תתפתח", יעקב אומר. 

טלאל הוסיף "בראש שלי תמיד נמצאים הדברים שסבא שלי חווה בעבר. אני מרגיש שזה הזמן שלנו. זו זכות עבורי להיות קצין, לתרום למאמץ".  

המצפן הערכי

הלן הופמן נולדה ב-1939 בהאג. היא ניצלה בזכות משפחה מאמצת בדרום הולנד שקיבלה אותה. אחרי המלחמה הוכרו בני המשפחה כחסידי אומות העולם. בשחרור הולנד, היא נמסרה לדוד של אביה שגידל אותה ואת אחותה הקטנה. "כל יתר המשפחה שלי הועברה לסוביבור ברכבת, ומאז לא ראיתי אותם", הלן אומרת.

ב-1951, כשהיא בת 12, עלתה הלן לארץ. היום היא אמא לחמישה ילדים, סבתא ל-22 נכדים וסבתא רבתא ל-27 נינים. "מפרוץ המלחמה נולדו לי שישה נינים", הופמן מספרת, כל נכד ונין – זו התשובה שלנו". אחת הנינות שנולדו היא בתו של נכדה רס"ן רועי לוי (32), שהגיעה לעולם ב-29 באוקטובר וקיבלה את השם רני רבקה. "אשתי לטם התחילה חודש תשיעי כשהוקפצתי למילואים", רועי מספר, "נכחתי בלידה, אחרי זה בחגיגות החודש שלה ובפעם הבאה שראיתי אותה היא כבר הייתה בת חמישה וחצי חודשים. גיליתי תינוקת מחייכת, מפזרת אור ושמחה. כאבא, המשפט של סבתא מקבל משנה תוקף עבורי - אני באמת מרגיש שהיא התשובה והיא הניצחון שלנו".

לפני שלוש שנים רועי השתחרר מצה"ל, אחרי עשור שבו בין היתר שירת בסיירת צנחנים ושימש כסמג"ד בנח"ל. בבוקר 7 באוקטובר הוא היה בתפילה בבית הכנסת. "מהר מאוד הבנתי מה קורה", הוא מספר, "ארזתי תיק, נתתי נשיקה לבטן ההריונית של אשתי ויצאתי לבסיס. באותה השבת רועי נלחם באומץ ביישובי העוטף. "אני המומה מכל מה שרועי משתף", אומרת הלן, "כל הבחורים שעברו את החוויות האלו, זה נס".

רועי מוסיף ש"סבא אברהם לחם בכל מלחמות ישראל. תמיד הוא וסבתא היו המצפן הערכי שלי ושל כל המשפחה". הלן, שבסך הכל 17 מנכדיה משרתים במילואים מאז 7 באוקטובר, מספרת ש"כשבעלי אברהם היה הולך למילואים בשריון, הילדים תמיד אמרו שלא הרגישו שאבא לא בבית. אני מאמינה שמי שעבר את השואה – כבר לא מפחד בארץ. עברתי כל כך הרבה, האמונה שלי הצליחה לשמור עליי אז, ואני מחזיקה אותה עד עכשיו".

רועי הוסיף כי "סבתא לא מרבה לדבר על השואה, ותמיד מחפשת את הטוב בכל דבר. אופטימיות טבעית, למרות כל הקשיים שעברה. כשהשתתפתי במשלחת של עדים במדים, הגעתי למחנה סוביבור, שם כל משפחתה של סבתי נרצחה. נאמתי, הזכרתי את כל השמות של משפחתנו וסיפרתי את סיפורה של סבתא. כשהגענו כמשלחת חזרה ארצה, סבתא הצטרפה לסיום והצדעתי לה". 

אהבת חייה

ציפי גנדלמן נולדה בבודפשט וגדלה עם אמה אחרי שאביה נפטר כשהיא בת שנתיים בלבד. בגיל ארבע הופרדה מהאם, שנשלחה למחנה עבודה. "הגרמנים הגיעו באחד הלילות, קראו לכולם לצאת מהבניין והפרידו בין הילדים לאמהות", היא מספרת, "לפני שנפרדנו, אמי אמרה לי ללכת לבית היתומים היהודים בעיר, שם אחותי אורה הייתה. הייתי קטנה, אני זוכרת בעיקר את הרחובות הריקים ואת הגרמנים שעמדו בצידי הדרך עם רובים". באותו היום, נשמעו סירנות ולפתע הגרמנים פרצו לבית היתומים ולקחו את הילדים לגטו. 

אחרי שחרור בודפשט עברה ציפי לרומניה ומשם לבית הבראה בפרנקפורט. ב-1947 הגיעה לנמל חיפה ועברה לחיות בקיבוץ עין שמר. "במלחמת העצמאות שירתי בצה"ל כפקידה פלוגתית בחטיבת הצנחנים", ציפי נזכרת, "אחרי השחרור התחתנתי והקמתי את המשפחה הנהדרת שלי, כל מה שיש לי. אני סבתא לשבעה נכדים ונכדות, ויש לי שלושה נינים ואחד נוסף בדרך". 

אחד מנכדיה הוא עמרי, חובש קרבי בגדוד 50 של הנח"ל, שגר במרחק שלוש דקות ממנה בנסיעה בקלנועית. "אהבת חיי", ציפי משתפת בהתרגשות, "מאז שנולד אני מאוד מחוברת אליו". 

על הלחימה מאז השבת השחורה מספר עמרי: "המורל היה גבוה. רצינו לתרום ולתת כל מה שאנחנו יכולים, להפגין את החוזקות שלנו. המרחק מהמשפחה במשך התקופה הזו היה קשה, אבל כולנו בפלוגה תמכנו אחד בשני והרגשנו את התמיכה של עם ישראל". ציפי אומרת ש"זה שבר אותי, במשך חודשיים וחצי הוא לא התקשר. כל כך דאגתי לעמריקי שלי, פחדתי עליו".  

כ-80 יום אחרי פרוץ המלחמה, עמרי יצא ללילה של התרעננות בבית, והשמחה הייתה גדולה במיוחד. "הייתי מאושרת", ציפי אומרת, "חיבקתי ונישקתי אותו. הספיק לי שראיתי אותו. הפסקתי לבכות בכל יום".

2024-05-05T21:46:15Z dg43tfdfdgfd